כיצד ייקבע לצורכי מכס שוויו של רכב אספנות שיובא ארצה? לשאלה זו נדרש (3.4.16) שופט בית משפט השלום בירושלים, גד ארנברג.
התביעה הוגשה על-ידי בעלת רכב אספנות מסוג מרצדס SL380 משנת ייצור 1983, שנרכש בארה"ב ויובא לישראל. בעת ייבואו של הרכב שילמה בעלת הרכב את מיסי הייבוא לאחר שהצהירה ששווי הרכב הוא 4,000 דולר והוצאות ההובלה הימית הן 1,050 דולר.
לאחר תשלום מיסי הייבוא טענה רשות המכס, כי ההצהרה בדבר שווי הרכב אינה נכונה, וכי ערכו של הרכב גבוה באופן משמעותי מהמוצהר. רשות המכס הזמינה שמאי מטעמה שיבדוק את שווי הרכב, והלה קבע, כי שווי הרכב בישראל - לרבות מיסים - עומד על 125,000 שקל. לפיכך, נדרשה בעלת הרכב להוסיף מיסי ייבוא בסך 34,000 שקל.
בעלת הרכב ערערה על מסקנות חוות דעת השמאי ופירטה מספר פגמים שנמצאו לשיטתה בחוות דעת זו. בעלת הרכב הציגה חוות דעת שמאי נגדית מטעמה בה נקבע, כי שווי הרכב בארה"ב הוא 2,500 דולר בלבד. בנוסף טענה בעלת הרכב, כי ישנם כלי רכב דומים בארה"ב הנמכרים סביב המחיר אותו ציינה בהצהרתה. בעלת הרכב טענה, כי על-פי פקודת המכס, ערכם של הטובין המיובאים הוא ערך העסקה שבה נרכשו, ורק בהתקיים המקרים החריגים, שלא התקיימו במקרה דנן, יש עילה לפסול אותו.
לעומתה טענה רשות המכס, כי ההחלטה לפסול את מחיר העסקה נבעה מכך שבעלת הרכב הציגה גרסאות ומסמכים אשר העלו ספקות באשר לנסיבות מכירת הרכב. התובעת לא צירפה חשבון מכר כנדרש, כי אם מסמך "Bill Of Sale"; מועד חשבונית ההובלה שונה ממועד ההעברה הבנקאית בחשבון הבנק של בעלת הרכב; והיא לא צירפה את פלט חשבון הבנק שלה, אלא רק את פלט חשבון הבנק המשותף לה ולבעלה.
השופט ארנברג אומר, כי שוכנע שנפלו פגמים בהצהרת התובעת, במיוחד לאור עובדת אי-צירוף דפי חשבון מהחשבון הנוסף שהחזיקה התובעת, דבר אשר הצדיק את פסילת הצהרת בעלת הרכב בנוגע לשווי הרכב על-ידי המכס.
בית המשפט ציין, כי בקביעת ערכם של כלי רכב מיובאים מתקיימים שני שלבים. השלב הראשון הוא בדיקת הצהרת הערך של מייבא הטובין. ככל שההצהרה מוכחת להנחת דעתו של פקיד המכס, הרי שחישוב המיסים שעל היבואן לשלם מבוסס על מחיר זה, ללא כל קשר לשווי הטובין בשוק. אם הערך נפסל, הרי שבשלב השני עורך המכס תחשיב המבוסס של חוות דעת שמאית מטעמו, הבוחנת את שווי הטובין.
לדברי השופט ארנברג, במקרים בהם עולה חשש, כי הצהרת היבואן אינה משקפת את ערך הטובין, או מקום בו נפל פגם במסמכים המוגשים, על המכס להעריך את הטובין באופן אוביקטיבי בהתעלם מהצהרת היבואן. במקרה זה היה על התובעת להוכיח, בהתבסס על מסמכים, את אמיתות ההצהרה אשר הגישה בנוגע לערך הרכב. אולם לא עלה בידי התובעת לתת הסברים מספקים ולכן, החשדות אשר התעוררו בעקבות המסמכים, במיוחד לאור החלטתה שלא לצרף את דפי חשבון הבנק שלה, היו סבירים.
לאור זאת, דחה בית המשפט את טענותיה של בעלת הרכב וקבע, כי דרישת המיסים הנוספת של רשות המכס הייתה כדין. בנוסף חויבה בעל הרכב בהוצאות בסך 1,500 שקל.