ירושלים המאוחדת והמחולקת

בדרך מאילת מזכירה לי הבת שלי שמחר יתקיים יום ירושלים וצריך להגיע עם חולצות לבנות. מעניין. יום ירושלים מעורר פחות התנגדות מצד האוכלוסייה החרדית מאשר יום העצמאות. בתפילת שחרית אני מבין שזה לא מוחלט. מישהו מהמתפללים מנסה לבטל את התחנון, אך הוא נהדף בעדינות על-ידי החזן. שלום ושקט עד התחנון. כמעט חמישים שנה מאז שהעיר שחוברה לה יחדיו, מצליחה לעבור את כל מה שלא עברו באף עיר בירה אחרת בעולם בפרק זמן שכזה. פיגועים, דקירות, מוזאונים ומרכזי תורה ותרבות. כולם בעיר אחת. ומצד שני בצידי העיר ישנם שכונות שלימות שכף רגלם של יהודים אסורים לדרוך בהם. המשטרה מגיעה רק בכוחות מתוגברים לאירועם נקודתיים, ומשרדי הממשלה השונים לא יכולים להיכנס לשם. לא פקחים, לא מפקחים, לא חיילים בסדיר, ולא סתם שוטר תנועה. כל כניסה מלווה באמצעים וכוחות. טעויות במקום עולות בחיי אדם.

אזרחות שוויונית

עם זאת רבים ממנהיגנו מסרבים להכיר בעובדה הזו שירושלים מחולקת דה פאקטו. לא משנה כמה פעמים נאמר שהיא לא. סיסמת הבחירות של נתניהו בשנת 96 הייתה "פרס יחלק את ירושלים". כי נתניהו לא יחלק. נתניהו נבחר והוא לא יחלק כי היא כבר מחולקת. אין לנו עניין לתחזק את השכונות הללו, לתת לתושבים שלהם אזרחות שיוונית ואין לנו עניין להשליט שם חוק וסדר. מצד שני כן לאפשר להם תעודות זהות כחולה ועבודה בירושלים האחרת- היהודית. אנחנו חיים בשקר כמעט חמישים שנה. ואולי הגיע הזמן להחליט אם אנחנו שמה או לא. ואז נתפנה להחליט אם יום ירושלים זה משהו שאפשר לפתור אותו מתחנון. אני מחליף את החולצה שלי לחולצה לבנה ויוצא לעבודה. שירי ירושלים הופכים לי את היום, ליום קצת יותר קריר.