המתקפה הפרועה נגד תום נעמן, מפקד הפלוגה בה שירת החייל היורה אלאור אזריה, אינה מקרית. זהו מסע מתוכנן היטב הנועד לרפות את ידיו של כל קצין או כל אזרח המעז להעיד כנגד מעשים שלכאורה מנוגדים לחוק, בניגוד גמור למה שכל אזרח נדרש לעשות לביעור נגע פורענות. זאת ועוד, ההשתלחות בקצין הצעיר נועדה להעביר מסר ברור לאלה העומדים מעליו שגם הם אמורים להעיד. בקיצור, יש כאן ניסיון נואל להדיח עדים, לסתום להם את הפיות, להפחיד אותם. מי שסבור שרק מנהיגי המתנחלים נוטלים חלק במסע זה טועה. מסע השיסוי, מסעם של המתנחלים, אלא שיש לחפש את האשמים האמיתיים בראש הפירמידה הפוליטית של ישראל, בכנסת ובממשלה. מאז המקרה שבו אלאור אזריה ירה במחבל, כל הגורמים הצבאיים או הפוליטיים שיצאו נגד המעשה אוימו או הודחו. הרמטכ"ל אוים והושמץ, קצינים בכירים נוספים קיבלו מסרים מאוד ברורים איך עליהם להתנהג, ואילו שר הביטחון יעלון, הודח. כך יעשה למי שמעז להתעמר או להמרות את פי אדוני הארץ. המסר ברור: גם אם יעשו מעשים בלתי חוקיים, ולא רק ירי שלכאורה היה בלתי חוקי, לא פקודות צבא יקבעו, לא חוקי מדינת ישראל אלא חוקי הבעלים הבלעדיים של המדינה. בהקשר זה, במאמר בעיתון הארץ, כותב פרופ' יגיל לוי, בהתייחס למתקפה על רס"ן תום נעמן: "בנסיבות אלה, ההשתלחות ברס"ן נעמן נראית כמעט מובנת מאליה. בעיני רבים הוא בגד בפקודו, שסיכן את חייו כדי להגן על המתנחלים, ולכל היותר—לקה בשיקול דעת מוטעה. וכאשר נעמן מוסר עדות מרשיעה, מופעל עליו לחץ מהסוג שארגוני פשיעה מפעילים לא אחת על קציני משטרה ועדים. אלא שבניגוד למה שקורה במקרים של פשיעה רגילה—במקרה הזה, ההזדהות עם הפשע שבוצע בחברון היא אידיאולוגית ולכן גם גלויה, ומתנהלת במרחב הציבורי".
לא עת להרוס
להגנתו של רס"ן נעמן יצאו שר ביטחון החדש ושר החינוך,
נפתלי בנט, וכה אמר האחרון: "כפי שהייתי הראשון לצאת נגד חריצת הדין הפומבית והמוקדמת של הנהגת המדינה כנגד אזריה, כך אני קורא מיד לחדול את ההתקפות נגד המ״פ, אשר ממלא תפקידו ומעיד על-פי חוק... כל אזרח, חייל וקצין מחויב להעיד עדות אמת בבית משפט, ללא קשר להשלכות עדותו. אסור בשום אופן לתקוף אותו על כך". מי שקורא את דברי השר אינו יכול שלא להבין שיש כאן גיבוי משמעותי לחייל. השאלה היא, ומה עם הגיבוי לראשי הצבא? האם שר החינוך סומך על ראשי הצבא? האם באמת החוק והמשפט הם לרגלי שר החינוך וחבריו למפלגה, בכל מקרה?
בדיוק לפני שנה, החליט בג"ץ שבתי דריינוף שבבית אל שנבנו שלא כחוק ייהרסו. שר הביטחון הורה על פינוי הבתים, וצה"ל החל בפינוי לקול מחאת המתנחלים. כך באתר "סרוגים" על ההחלטה לפנות ולפני הריסתם: "ראש מועצת בית אל ויו"ר מועצת ישע אומרים: ״מקומם ומצער שראש הממשלה ושר הביטחון אדריכלי חנק ההתיישבות לא אפשרו להתיישבות למצות את ההליכים המשפטיים והפכו לקבלני הביצוע של מדיניות השמאל. אנו קוראים לראש הממשלה להפעיל את כל כובד משקלו לתגובת המדינה לבג"ץ. למנוע את הריסת הבתים שנכון להיום הם חוקיים לפי כל דין״. חבר הכנסת מוטי יוגב אמר הבוקר: אם בתי דריינוף בבית אל יהרסו, בתי משפט יהיו בישראל אך לא בטוח שתהיה ממשלה. שר הקליטה וירושלים
זאב אלקין בתגובה לפינוי בבית אל: ״אני מגנה את הפינוי הלילי של המתיישבים בבית אל, וקורא לשר הביטחון להשקיע מאמצים לא בפינוי מתיישבים אלא בהשלמת תהליך האישורים לבנייני דרייאנוף וקידום שכונת מגורים חדשה בהתאם להסכם האולפנה. אין אבסורד יותר גדול מאשר להרוס בניינים שדקה אחרי זה יהיה אפשר לבנותם מחדש. בימים שאנחנו מציינים בכאב רב את אסון הגירוש מגוש-קטיף וצפון שומרון הגיעה עת לבנות ולא עת להרוס!״ הבנתם את זה? החלטות של בית משפט אינן אלא בגדר המלצה בלבד, כטוב בעיניהם של אדוני הארץ.
בעת ההריסות, אמר השר בנט: "תושבי בית אל היקרים, אני אוהב אתכם. במהלך הלילה נעשה פה מעשה פזיז, קיצוני ובעיקר מיותר, מעשה שלא תואם את רוח הממשלה שאנחנו חברים בה. אנחנו לא ניתן לזה יד. לפנות בוקר שוחחתי עם ראש הממשלה. דרשתי שבמהלך היום ממשלת ישראל תתן הודעה רשמית לבג"ץ שהיא מתנגדת להריסת בתים, ואנחנו עוקבים כרגע אחרי ביצוע ההוראה. בחודשים האחרונים אנחנו עדים לגל טרור והתשובה לטרור היא התיישבות, לא פחדנות. אתם, אחים שלי, ממשיכים את הדרך. אנחנו יודעים שארץ ישראל נקנית בייסורים". לפני כן אמר בנט כי "שר הביטחון נגרר למחוזות קיצוניים ומתסיסים".
צה"ל על כל חייליו וקציניו חייב למלא אחר החוק. מסרים כפולים וקריצות לא יעזרו. כולם מבינים מי שולט ביהודה ושומרון, היינו המתנחלים ונציגיהם בכנסת והממשלה. חוקי ישראל, במידה והם מנוגדים לתפיסתם, אינם תקפים. רס"ן נעמן שהעיד על מעשה שלכאורה חמור מאוד, הפר את חוקי ההתנחלויות והנעשה בהן על-ידי אותם מנהיגים מקומיים. זהו חטא נושא. את עונשו רס"ן נעמן קיבל כשההסתה נגדו והאיומים עליו קשים. נעמן חווה את אותן תחושות שקצינים רבים מאוד לפניו, לעיתים בכירים בהרבה, חוו ועוד יחוו. כל קורה כשהשלטון מובל ואינו מוביל.
