רבים קיבלו את ההכרעה הבריטית לפרוש מהקהילה האירופית כהפתעה
1. לדעתי, אין כאן הפתעה אלא אי-הבנה של המציאות המתהווה בדמוקרטיות שונות של המערב ולא רק בהן, כל אחת בדרכה וכל אחת במועד הבשלת התובנות המובילות בה את החשיבה העדכנית. זה המצב באירופה בכלל ולא רק בבריטניה, כזה המצב גם בארה"ב והוא משתקף היטב במערכת הבחירות לנשיאות המתנהלת שם כיום, וכזה הוא אפילו ובישראל. הציבור פונה נגד הגורמים והזרמים שהובילו את ההתפתחויות שתוצאתן היא אובדן העוגנים הלאומיים, התרבותיים, הכלכליים והחברתיים במדינות הלאום הקלאסיות.
בסוגיית ישראל והפלשתינים, קונפדרציה היא רק רעיון אחד לפתרון מדיני בין ישראל לאיו"ש, ולו וריאציות שונות; בכל מקרה הוא איננו יחיד. לכל רעיון, גם לרעיון שתי המדינות, יתרונות וחסרונות, ושיקול רציני של הלקחים ממקרה בריטניה, מחייב בראש וראשונה לבחון עד כמה דומה המקרה הבריטי מול אירופה למקרה הישראלי מול איו"ש; לדעתי, הדמיון מינימלי אם הוא בכלל קיים.
שנית, יחסי בריטניה עם אירופה אינם של קונפדרציה טיפוסית. ביסודם הם יחסים של שיתוף כלכלי שבהדרגה, ולא כל כך לרצונה של בריטניה - בלשון המעטה - התגלגלו להשתלטות הדרגתית של מוסדות השוק על יותר ויותר פונקציות של המדינות העצמאיות, וניטרלו אותן. דחפו למגמה זו חוגים שביקשו לקדם אירגונים רב-לאומיים, רב-מדינתיים גדולים, כתחליף למדינות הלאום הטיפוסיות, שהן אבני הבניין של המערכת הלאומית והבינלאומית הקיימת. במדינה כבריטניה, בעלת מסורת עצמאית של קרוב ל-1,000 שנים
2 (תחת משטרים שונים, כמובן), הדבר הפך לבלתי ניתן לעיכול למעשה, ומכאן התגבשה ההכרעה במשאל-העם
3.
שלישית, קונפדרציה במקרה הישראלי-פלשתיני, אינה יכולה להדמות למציאות בין בריטניה לקהילה האירופית - יחסים בין דמוקרטיה עצמאית ותיקה לבין ארגון על-מדינתי חדש ומסורבל - מפני שאיו"ש, מטעמי ביטחון לאומי של ישראל, לא תוכל להיות עצמאית לחלוטין אפילו יום אחד. מבנה והיקף ההגבלות שיוטלו עליה, בכל צורה של הסדר, למעט הסדר-הרפתקני ושערורייתי מן הסוג שהציעו הרצוג, אולמרט ולפני-כן שרון בעזה, תמנע עצמאות אמיתית מן הישות שתקום, יהיה שמה אשר יהיה.
רביעית, הגירה קיימת בכל מצב, כאשר בין שתי מדינות סמוכות מתקיים אי-שוויון חמור ברמת החיים, בחופש האישי, באיכות החיים ובאופי המינהלי של המשטר. גם כיום, לפי אומדנים שונים, חיים בישראל כ-300 אלף מהגרים לא חוקיים, רובם המכריע משטחי איו"ש, שישראל עדיין לא "מצאה פנאי" לטפל בהם...
כל הסדר ישראלי-פלשתיני חייב לכלול בקרת-הגירה בדוקה וקפדנית ביותר עם כלים ואמצעים חזקים לאכיפתה המוחלטת. כמו-כן, תתחייב בכל מצב מדיניות קפדנית של תנאי הענקת אזרחות למהגרים ודרישות הבסיס לכך.
חמישית, בין אם ההסדר ייקרא קונפדרציה, פדרציה, אוטונומיה או "שתי מדינות לשתי אוכלוסיות", (לא לשני עמים, משום שרוב העם הפלשתיני על-פי ההגדרה העצמית שלו, נמצא מחוץ לאיו"ש וימשיך להימצא שם, בעיקר בירדן, בכל הסדר.
ההסדר, כל הסדר, יהיה חייב לתת תשובות טובות ולטווח ארוך לכל הסוגיות הללו, ואם יכשל בכך, לא רק שלא יביא שלום הוא יחולל את הנוראה במלחמות שידענו.
אידיאולוגיות יפות אנו יכולים להגות חדשים לבקרים - הנייר סובל הכל, בני-אדם לא. אף מדינה לא תבחר במודע להתאבד, ואת זה בעיקר הוכיחה הפעם בריטניה, כשאמרה "
לא" לטרור, להגירה פראית ולסיכון דמוגרפי, לשיבוש כלכלי חמור או לטישטוש תרבותי ודתי גמור. המרכיב החיוני להצלחת שילוב בין אוכלוסיות - במיוחד אוכלוסיות בעלות ערכים ומסורת מושרשים עמוק ומנוגדים - הוא קצב התקדמות איטי מאוד והרבה מאוד זמן הסתגלות (דורות) וסבלנות. לא מקרה הוא שהשמאל הקיצוני, המנותק בדרך כלל מן העבר הלאומי-תרבותי-מסורתי-ערכי המדינתי, איננו מבין את שורשי ראקציית-הנגד לפוסט-מודרניזם שמדגימה בריטניה, ומופתע ממנה.
לכן, מה שיש ללמוד מהבריטים הוא להעיז ולהעמיד בראש סולם העדיפויות את בריטניה עצמה ולא את הפוסט-מודרנה הצרפתית, שמתפוררת בפני האיסלאם ההתקפי ובאופן דומה תתפורר בפני כל קושי מהותי.