התנגדות נציבות שרות המדינה להגברת התעסוקה של אנשים עם מוגבלויות בשרות הציבורי, כפי שבאה לידי ביטוי בדיון בכנסת, מבטאת תפיסה אנכרוניסטית שרואה בעובדים אלו נטל למערכת ועיוורת לתרומתם לארגון ולחברה. כל עוד זו המדיניות שמנחה את הגוף שהוא המעסיק הגדול במשק לא נוכל להשלים את המהפכה של שילוב מאות אלפי אנשים עם מוגבלויות במעגל התעסוקה במגזר הפרטי והציבורי.
כיום מועסקים בשרות המדינה לפי הערכה 2.2% אנשים עם מוגבלויות ונציג נציבות שרות המדינה הביע התנגדות בדיון בכנסת להצעתו של ח"כ
איציק שמולי להכפיל שיעור זה ל-5%. כמי שמנהל את סטודיו אנד ג'וי, שמעל ל-80% מעובדיו הם אנשים עם צרכים מיוחדים ומי שקשר את גורלו המקצועי והאישי עם אנשים יקרים אלו אני מציע לאנשי שרות המדינה לאמץ ראיה חדשה וחיובית כלפיהם.
נוטים לחלק את אוכלוסית האנשים עם מוגבלויות לעצמאים (רבע), נתמכים (חצי) וחסרי ישע (רבע). הראשונים הם בעלי לקות קלה ולכן ההבדל בינם לבין עובדים רגילים הוא מזערי ויש בהם שממלאים תפקידים בכירים בהצלחה רבה. יש להניח שרוב האנשים עם צרכים מיוחדים שמועסקים בשרות המדינה עוד קודם לחקיקה שייכים לקבוצה זו. המשימה הלאומית והאתגר שבפנינו הם להביא להעסקה מלאה גם של הנתמכים בקבוצה השנייה וחלק מחסרי הישע, שהחברה לעיתים דוחה אותם בשל נכותם וחוסר מוכנות להשקיע בהם את הליווי הנדרש.
טעמו של החופש
חלק גדול מאיתנו, בואו נודה באמת, מתייחס ליום העבודה כאל כורח. יש שמתקשים להסתיר זאת והדבר בא לידי ביטוי בעבודתם. לכל אחד מאיתנו יש ניסיון עם נותני שרות שניכר בהם שאינם רואים את השליחות בעבודתם ויוצרים תסכול לסביבתם ולמי שנדרש לעזרתם. הגישה של אנשים עם מוגבלויות שונה לחלוטין. רובם כבר טעמו את טעמו של "החופש" בישיבה בביתם ללא תכלית חודשים ושנים ואסירי תודה על האפשרות שניתנה להם להפוך לאנשים יצרניים ותורמים לחברה. מאחר שלרובם יש חלופה, המוטיבציה שלהם קרובה ל-100%. גם היום, לאחר קרוב לעשור לעבודה צמודה איתם, אני מוצא את עצמי נפעם מהמסירות שהם מביאים עימם מדי יום.
ארגונים משקיעים משאבים בסדנאות והדרכות כדי להניע את עובדיהם "לחשוב מחוץ לקופסה" ולהביא גישה חדשה לעבודתם. אנו באנד ג'וי לא זקוקים לכך. מדי יום אני שומע מהצוות רעיונות חדשים ומקוריים למוצרים וכיצד לשפר את העבודה שהופכים לחלק מהצמיחה שלנו.
עובדים עם מוגבלויות הם נכס לכל ארגון ומן הראוי לשלבם הרבה מעבר לדרישות החוק, אבל מנציבות שרות המדינה מותר לנו לצפות גם לראיה כלל מערכתית רחבה. כיום יש בארץ מאות אלפי אנשים עם רמות שונות של מוגבלויות. את רובם אפשר לשלב בעבודות שמתאימות להן. התרומה שתהיה לכך להפחתת הנטל על מערכות הרווחה והבריאות היא אדירה ונאמדת במיליארדי שקלים. קליטה של עובד נתמך לעבודה מועילה לא רק לו עצמו אלא למשפחה הגרעינית שיכולה לחזור לחיי שגרה מבורכים. כל אלו אסירי תודה והופכים ל"שגרירים" של הארגון הקולט בציבור הרחב.
אין בי ביקורת על מי שעדיין חוששים מהגברת התעסוקה של אנשים עם מוגבלויות. החשש משינויים הוא טבעי, אבל צריך לבחון אותו ולהתגבר עליו. אני מזמין אלינו לאנד ג'וי את אנשי נציבות שרות המדינה וכל ארגון אחר שהנושא על שולחנו כדי לראות איך אפשר לנהל חברה שמבוססת כמעט אך ורק על עבודה קבועה של אנשים עם צרכים מיוחדים בצורה רווחית לחברה ולעובדים בה. לא די בכך שלא נפגענו מהשיעור הגבוה של העובדים עם מוגבלויות, הרי שכיום אנו פועלים להקמת מרכזים נוספים במתכונת דומה בעזרת שותפים עסקיים שרואים מול עיניהם את התרומה האדירה שהם ייצרו הן לעצמם והן לזולתם.
