את פרשת השבוע, וָאֶתְחַנַּן, אנחנו קוראים למחרת ט"ו באב יום שחז"ל הגדירו כיום טוב הכי נעלה לצד יום הכפורים ואפילו למעלה ממנו. קצת נחמה אחרי הנפילה הקשה שחווינו בשלושת השבועות שנסתיימו בט' באב. ואמנם הפטרת השבת פותחת בפסוק (ישעיהו מ): [א] נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם. כיצד תהיה הנחמה ועל מה? [ב] דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד ה', כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ. מדובר כאן בנחמה כפולה על חורבן כפול, אבל בדרך היה גם עונש כפול, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ. לכאורה, כפל החורבן והעונש יכול להתפרש על שני בתי המקדש שחרבו והנחמה הכפולה תהיה בבניין בית המקדש השלישי, שיהיו בו היתרונות של שני קודמיו.
שני ממדים לגאולה
אלא שאם זו הכוונה, לכאורה הניסוח הנכון של הנחמה היה אמור להיות "נחמו עמי נחמו עמי" פעם על חורבן ראשון ופעם שנייה על חורבן שני, חורבנים שהיו כרוכים באסונות קשים לעם, שזה העונש הכפול. אבל כתוב פעמיים נחמו ופעם אחת עמי. הניסוח הזה אומר שיש שתי נחמות על שני חורבנים ושתי הנחמות כרוכות זו בזו. מכאן אפשר להסיק שגם החורבנים כרוכים זה בזה, ולא מדובר בהכרח בחורבנים או בעונשים הרחוקים זה מזה בזמן או במקום. אלא, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', הכפילות מתייחסת לשני הממדים של אותו דבר עצמו, הממד הרוחני והממד הגשמי. למעשה, מוסיף הרבי, אצל עם ישראל הכפילות היא עניין מובנה, רוחניות וגשמיות כרוכות זו בזו.
גאולה רוחנית
אמנם זו המציאות בכל הבריאה, אבל תפקידו של עם ישראל בעולם הוא לחשוף את המציאות הזאת, לגלות את הרוחניות שבתוך הגשמיות. ולכן התורה מדגישה את הנושא הזה שוב ושוב בהטילה עלינו מצוות שזהו כל עניינן, חשיפת החיבור שבין הרוחניות לגשמיות. והחיבור ביניהן הוא מושלם, לא ניתן להצביע על חלק כלשהו ולומר שזו גשמיות בלבד כשם שלא ניתן להצביע על חלק, ולו הזעיר ביותר, בגופו של אדם ולומר שבחלק הזה לא נמצאת הנשמה שלו. בעבר דיברנו על כך שלחורבן הגשמי קדם חורבן רוחני, בין אם זה שלוש העברות החמורות שבגינן נחרב הבית הראשון ובין אם שנאת חינם שהחריבה את הבית השני. והנחמה הכפולה היא שתהיה גאולה רוחנית וגם גשמית.
רוחניות וגשמיות יחד
למעשה, הרוחניות המדוברת היא האלקות שמהווה ומחיה את כל הבריאה. מכוחה של הרוחניות הזאת, מכוח החיבור הבלתי מתפשר שלנו אליה, אנחנו שורדים אלפי שנים נגד כל הסיכויים ונגד כל הגיון אנושי. אלא שהרוחניות מסתתרת היטב בתוך הגשמיות עד כדי כך שקשה מאוד להבחין בה. התוצאה היא שאנחנו עסוקים מאד, עסוקים מדי בעניינים גשמיים ומזניחים את הרוחניות. וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, מנהלים מלחמה נגד הרוחניות בדרכים רבות ושונות. ב"ה, רבים אצלנו דבקים במסורת אבות וגם מצפים בכליון עיניים לגאולה האמיתית והשלמה. לא מעטים גם מבינים שגאולה גשמית אינה תכלית לעצמה אלא רק שלב מכין לגאולה הרוחנית, ופועלים בהתאם.
לוחמים נגד האלקות
נגד המגמה הזאת קמו ארגונים מתוחכמים, חברתיים לכאורה, שכל עניינם הוא לצמצם את החיבור לרוחניות עד לביטול מוחלט. הדגל שהם מניפים, דגל ה'רב תרבותיות', (פלורליזם בלשונם) מכריז שאין שום יחוד לעם ישראל על פני עמים אחרים ולדת ישראל אין שום עדיפות על פני דתות אחרות. גם לא למי שנולד כיהודי ורוצה לחיות כיהודי. לשיטתם זו תפיסה מיושנת, ששייכת לעבר. אין להם בעיה, כך הם טוענים, עם שמירת מצוות באופן פרטי, אבל הם עושים כל שביכולתם לאלץ יהודים נאמנים לעבור על דתם לפחות בתחומים החורגים מהנחת תפילין ושמירת שבת וכשרות. באלה הם עוד לא העזו לגעת. אבל כן מאלצים להאזין לשירת נשים למשל, או לבקר בכנסיות.
האלקות תתגלה
האמת היא שכבר מזמן זיהיתי את התהליכים האלה, את מלחמת התרבות המתנהלת פה. לפני עשר שנים בדיוק, ברשימה לפרשת השבוע הזה, תחת הכותרת "תחושת העוצמה מניעה את החורבן" התייחסתי למגמות האלה אם כי במיקוד מעט שונה. מה שכן, באותו זמן עדיין לא זיהיתי מגמה מכוונת. חשבתי שמדובר ברשלנות, שלומיאליות, עייפות ממלחמות, לא חשבתי שמדובר במהלך מכוון ומתוכנן היטב ואולי זה עדיין לא היה מתוכנן. כעת בישורת האחרונה שלפני הגאולה, כמו תופעות רבות אחרות גם התופעה הזאת מתגלה במלוא מסוכנותה. אלא שאנחנו בטוחים כי הבטחת הנביא בהפטרת השבוע תתקיים בלי ספק: [ה] וְנִגְלָה, כְּבוֹד ה'; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר.