מראש אדגיש כדי שלא יהיו אי-הבנות: אני לא מצדיק לא שימוש בסמים, לא ביקור אצל נערות ליווי ולא ניהול קזינו; בכלל חושב שהימורים הם דבר חולני וכשגופים פרטיים מתעשרים על חשבונם של אנשים חלשים זה נורא, ונורא שבעתיים כאשר מדינה משתמשת בחולשתם של אזרחיה ומרוויחה מהטוטו והלוטו שלה.
בכל זאת בניגוד למקהלות מימין ומשמאל אני אולי היחיד שיוצא להגנתו של
אורן חזן. לא יודע, האם הח"כ אורן חזן השתמש בסמים, ניהל קזינו, ביקר אצל זונות. זה לא הנושא. ניקח לצורך הדיון איזה ח"כ תיארותי שאכן עשה כל הדברים הלא יפים האלה ואפילו יותרה מזאת: יש חשד די סביר שהוא מושחת, שהוא שכר בסמים, נניח שהח"כ ההיפותטי ההוא כן גנב, שיקר - אבל מה אנחנו מפסידים כאשר יושב בבית הנבחרים איש מפוקפק אחד? אנחנו מפסידים דבר שבטל בשישים, בטל במאה ועשרים במקרה של הכנסת. כל עוד אין מעשה עברייני ברור ומובהק, אין גופה בחצר ביתו, אין שלד שנפל מארונו, כל עוד בית משפט לא קבע בהחלטה חלוטה שהאיש עבריין - אסור לדרוש להסיר מח"כ חסינות, אסור להוביל קמפיין לפרישה מרצון מהכנסת, אסור להפריע לו לבצע את העבודה עבורה הוא נבחר, עבורה הוא מקבל תשלום מהעם. גם אם יתברר שהאיש הוא קיקיוני, שמעלה הצעות חזויות, שהוא רוב זמנו מבלה בבילויים.
ח"כ עם כתם על שמו הוא אומנם ברווז צולע, לדבריו מתייחסים בביטול וזלזול, יכול גם להיות שעד לסוף הקדנציה הוא לא יביא שום תועלת. אבל זה לא העניין כאן. הוא וכל ח"כ אחר חייבים לדעת, חייבים להיות בטוחים שהם בלתי פגיעים בהגדרה.
הייתי מגן על נבחר ציבור גם אם היו חשדות בעבירות חמורות ממש כגון אונס או רצח - עד לבירור בבתי משפט. כי מה אנחנו מפסידים, כאשר קמפיין בתקשורת, תלונות וחקירות מביאות לסילוקם של נבחרי הציבור מהפרלמנט? כל שאר חברי פרלמנט יפנימו: הם לא חסינים מול קמפיין תקשורתי, מול רצונו של יועץ משפטי לממשלה לפגוע בו, מול הסרת חסינותם על-ידי עמיתיהם.
לדבר חופשי
מה המשימה העליונה של חבר פרלמנט? לא לגלות חוכמה ויושר, לא לשמש דוגמה מוסרית וכו'. המטרה העיקרית בשבילה 120 אנשים נבחרו לפרלמנט - 'לֵפַרְלֵת', המילה שהמצאתי זה עתה, ומשמעותה: לדבר - ב-ל' רבתי, ב-ד' רבתי, ב-ב' רבתי, ב-ר' רבתי. על כן המוסד נקרא 'פרלמנט', שפירושו בצרפתית: מוסד לדיבורים. משימתם העיקרית של נבחרי הציבור היא להיות פה לעם, לדבר חופשי, בלי חשש מנקמנות, מרדיפות, מפגיעה בהם מצד רשויות אחרות. זו השליחות שלהם: לדבר, לומר כל מה שבא להם, מה שהם מוצאים לנכון. לגנות, להאשים בשחיטות, באי-התאמה, בעצלנות. לבקר רשויות אחרות: ממשלה, בתי משפט, תקשורת - כן, גם התקשורת. לדבר כל יום, מעל דוכן הכנסת, ליד מיקרופונים, מול מצלמות, ברשתות חברתיות. העם שבחר בו ישמע ויחליט האם הוא צודק - או מקשקש. נבחר ציבור עם פחד בליבו הוא כלי שבר, הוא מעלה בתפקידו. כיום יש לנו רבים כאלה בכנסת - ולא יכול לבוא בטענה כלפיהם כי העם ששלח אותם, לא השכיל להגן על נבחריו כנדרש, לא פרס עליהם מטריה מגנה.
לא סתם המחוקק העניק לכנסת משמר מגן משלו. לא סתם המחוקק העניק לחבר כנסת זכות לשימוע לפני העמדה לדין. לא סתם החוק מעניק לנבחר ציבור חסינות: הוא עושה זאת לא מתוך כבוד לחבר כנסת אלא מתוך כבוד לעם, כבוד לזכות הבחירה שלו; ורק העם יחליט בבחירות הבאות האם האיש אותו הוא שלח לכנסת הצדיק את האימון ואת הכבוד שנתן לו. תפקידה של התקשורת בינתיים - לספר לעם כל מה שהיא הצליחה לגלות על נבחר הציבור.
4 שנים בפרלמנט יישב אנס או רוצח? אז מה? ספק אם הוא ימשיך במעשים אלה מתוך הכנסת כאשר כל הזרקורים מופנים אליו. יסיים את תפקידו, יתייצב מול בית משפט וילך לכלא - שנה מוקדם, שנה מאוחר יותר. שבינתיים ידבר בכנסת. גם עבריינים לפעמים מגלים דברים נכונים. כאן פועל אותו העיקרון, שלפיו חותמים עסקת טיעון
עם עבריין קטן כדי שיעיד נגד עבריין גדול. ואין עבריין גדול יותר מאשר ממשלה שמובילה עם שלם בדרך מסוכנת לסיפה של תהום.
מדינה עם פרלמנט מפוחד צועדת לאסון - כלכלי או מדיני. כדי שזה לא יקרה חייבים להבטיח מערכת בלמים ואיזונים, שתהיה לפחות רשות אחת שאת נציגיו יבחר ישירות העם. במציאות של ישראל כאשר העונש הוא פונקציה, פועל יוצא, של השייכות הפוליטית של חשוד ונאשם, סילוק חבר כנסת מהבית הוא תקדים מסוכן ביותר, נותן כלי ניגוח פוליטי לצד אחד. במתכון כזה לא העם בוחר את נציגיו אלא פרשן לעניינים משפטיים ופליליים של רשת ב' או ערוץ 2.
כן, גם אני הייתי רוצה שבכנסת יהיו רק אנשים ראויים. אבל האם זה אפשרי? ההיסטוריה מלמדת שמצב אידאלי כזה לא היה במדינת ישראל ב-70 השנים האחרונות. ולא קיימת מדינה חופשית בעולם שאין בפרלמנט שלה נציגים לא ראויים. זה אומר שהמשימה בלתי יישומה בעליל, שמשאלה הזאת נשארת בגדר החלום.
ומה לעשות עם אורן חזן, סליחה - עם אותו חבר הפרלמנט ההיפותטי? לסחוף איתו עד סוף הקדנציה. למען העקרונות הנעלות, לטובת המדינה והעם.
