סבתי אשר עברה את השואה, עלתה לארץ לבדה בגיל 15 בשנת 1947. היא הייתה בין המתיישבים הראשונים ותרמה למדינה. היא למדה ועבדה כל חייה כאחות בבית חולים אסותא ותרמה הרבה לחברה. עכשיו היא זקוקה למדינה שתשיב לה בחזרה. לאחר שסבי נפטר היא נשארה לבד בביתה ורצינו שהיא תמשיך לחיות בכבוד, עם אנשים מסביבה וחוגים שיעשירו את חייה. על-מנת לעשות זאת ולדאוג שתהיה במקום שידאג לה לצרכים אלו, היא הייתה צריכה לשלם הרבה כסף. מזל שיש לסבתי את התמיכה מהמשפחה וחסכונות כדי לספק לה שירותים טובים, אחרת אני לא יודע איך היא תוכל להמשיך לחיות בכבוד.
כיום, אין ספק שקצבת זקנה היא אחד הדברים הנצרכים לכל אזרח. כבר בהיותנו צעירים, אנו נכנסים לעולם העבודה וישר אחרי השחרור מהצבא/השירות הלאומי אנו מחויבים בחוק לשלם ביטוח לאומי. בעוד היותנו צעירים אין אנו מבחינים במשמעות של ביטוח לאומי אך, עם השנים ניתן לראות את ההשפעה ההולכת וגוברת הקיימת לביטוח לאומי, במיוחד לבעלי הגיל השלישי.
המטרה של קצבת זקנה הינה להבטיח לתושבי הארץ הכנסה חודשית קבועה בהגיעם לגיל שאין באפשרותם עוד לעבוד ולפרנס את עצמם בצורה עצמאית. חשוב לציין שקצבת זקנה ניתנת למי שהיה מבוטח פרק זמן כנדרש בחוק ושילם בעד דמי ביטוח הנ"ל.
סכום אירוני
בתאריך 14.11.2016 אישרה ועדת העבודה והרווחה בכנסת את הצעת החוק של שר האוצר כחלון להגדיל את קצבאות הזקנה בכמה מאוד שקלים ובנוסף, תגדל תוספת הוותק לקצבת הזקנה. לפיכך, קצבת הזקנה הבסיסית עומדת כיום על סך של 1,531 שקלים ליחיד. ומי שיש לו ותק כמבוטח בביטוח לאומי יותר מ-10 שנים מקבל קצבה על סכום של 2,297 שקלים.
נשאלת השאלה, איך זוג קשישים אשר עבדו כל חייהם ושילמו כל חודש בחודשו לביטוח לאומי על-מנת שיהיה להם ביטוח זקנה שיבטיח את קיומם, יכולים לסיים את החודש עם סכום אירוני של 2,297 ליחיד?
כיום העוני גדל במדינה והרבה משפחות לא מצליחות לסיים את החודש ולפרנס את עצמם ואת משפחתם בכבוד. אז איך אותם קשישים אשר כבר לא עובדים עקב קשיים פיזיים ואולי גם נפשיים יצליחו להסתדר עם סכום שכזה? הרי, מלבד האוכל, הבגדים והחשבונות השונים, הם צריכים לקנות תרופות אשר עולות הרבה כסף ואולי אף יצטרכו לעזור לילדיהם שבעצמם מתקשים לסיים את החודש.
במדינת ישראל הנחשבת כמדינת רווחה, על הממשלה לדאוג לאזרחיה מבחינה חברתית-כלכלית, לשאוף לצמצם את הפערים החברתיים ולדאוג בין היתר לרווחת האוכלוסיות בסכנה, במיוחד אלו הראויות לסיוע כמו: קשישים שלקחו חלק בבניית ובהקמת הארץ ושתרמו את חלקם למדינה. אנו כמדינה צריכים לדאוג להם שיחיו בכבוד, לדאוג שיוכלו לממש את צרכיהם ואף לשנות את סדר העדיפויות בחלוקת התקציב.
איפה זה שם אותנו כחברה אשר נותנת לדבר כזה לקרות? אנו נותנים למדינה להזניח את אותן אוכלוסיות חלשות הזקוקות לסיוע. אלו אותן אוכלוסיות אשר צריכות אותנו שנלחם על זכויותיהן.
