פרופ' ליבוביץ כתב, "העם היהודי ההיסטורי מוגדר מבחינת יהדותו – יהדות שלא הייתה יש רעיוני-תודעתי גרידא, אלא הגשמה של פרוגרמת חיים ריאלית, שנקבעה על-ידי תורה ומצוות. אורח חיים זה היה התוכן הלאומי ספציפי של העם היהודי... היהודי חי חיים שרק יהודים חיו אותם: היהודי לא אכל כאכילת הגוי... חייהם הסקסואליים של היהודי והיהודייה היו מיוחדים לבני האומה היהודית: בחיי המעשה, בעבודה ובייצור - השבת הבדילה אותם מעמים אחרים. זהותו הלאומית של העם היהודי ההיסטורי היא היהדות... שלא כזהותם של עמים המוגדרים בגזע, בלשון, בטריטוריה, במסגרת ממלכתית-לאומית וכו'."
מאז נוצרו ברחבי העולם קבוצות רבות של יהודים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות, בניהם ובני-בניהם נולדו לתוך מציאות שאין בה לא תורה ולא מצוות – והם לכאורה לא נטשו ולא פרשו מן העם היהודי כפי שעשו קודמיהם לאורך ההיסטוריה. היום ניתן לומר שרוב המוחזקים יהודים בעיני עצמם, שנטשו או שאבותיהם נטשו את תוכן החיים הלאומיים של העם היהודי – לא מנתקים עצמם ומשחררים.
אין בחייהם תוכן יהודי ריאלי שיבדיל אותם בפועל מן הגויים ואף-על-פי-כן הם מוסיפים להכריז ולהצהיר חגיגית, לפעמים ליד הכותל, שהם יהודים. חלקם תורמים כסף לאגודות צדקה של יהודים ואולי גם לקק"ל או
שלום עכשיו. האם מעתה הרוב יחליט בהצבעה דמוקרטית מיהו ומהו יהודי? האם רוב כזה יהיה מוסמך, בהצבעה חוקית וכשרה, להעתיק את השבת ליום שלישי, למשל, או לבטל את המקווה ולהפנות נשים לסאונה? האם הציונות אנסה את היהדות או להפך, ולמה כולנו יושבים בכלא?
יש המבלבלים בין יהדות לציונות. רבים מהישראלים מגדירים את עצמם כציונים והיהדות, לדעתם, היא פועל יוצא מן הציונות שלהם. כלומר, מי שהוא ציוני על אחת כמה וכמה הינו גם יהודי. אם אתה מקיים את מצוות הציונות הרי שאתה יהודי המקיים מצוות. כאילו הציונות היא תורה ומצוות המוטלות על האדם ועושות אותו יהודי.
הציונות במתכונתה המודרנית בלבד (היא קיימת מאז הגלות לבבל) – היא תנועה היסטורית שיועדה להקים בית לאומי ליהודים, לא חשוב היכן. ציונים רבים לא היו יהודים. בלפור, להערכתי, היה ציוני, למה לא? מי הם אותם יהודים שדגלו בציונות? היו ביניהם מאיר יערי והחזן שלו, צמד עסקנים בולשביקים מושבעים שהצדיקו גם את רציחות סטלין. היה בן-גוריון שעזב גם הוא את התורה ומצוותיה. היה הרב קוק – רבה הראשי של ארץ ישראל, הרב בורג (אביו של יו"ר הכנסת מ
חד"ש). יהודים חרדים שהגיעו לארץ כדי לבנותה (למשל חסידי חב"ד) לא היו ציונים. הם זיהו את הציונות כתנועה אפיקורסית עולמית מהסוג של הבונד האידישאי במזרח אירופה. אולי הם לא ראו את ההבדל שבין יערי, בן-גוריון ורוזה לוקסמבורג. הכל היה להם שחור בעיניים מבחינה יהודית וההבדלים בין גווני השחור קשים להבחנה.
יש בתוכנו נאורים רבים בעלי השכלה גבוהה מאוד הטוענים, כי יחודו של עם ישראל בדורות הבאים להביא זוכי פרס נובל רבים ככל האפשר, לפתח היי-טק, לבנות תשתיות בסין ולהקים חברות ציבוריות בהודו וגם בוול-סטריט. תראו, גם בתקופת האימפריה הרומאית יהודים הנהיגו את הממשלה ברומא וישבו אחר-כך סביב האפיפיור כנוצרים טובי לב. גם בספרד ופורטוגל, בלונדון. בגרמניה הם היו רפובליקה שלמה בתום מלחמת העולם הראשונה. אין כמעט מקום תחת השמש שממנו לא גורשו היהודים בצו אלוהי או ממלכתי, תמיד בצורה לגיטימית ומכובדת, עם בעיטה בתחת. תמיד היו לכך סיבות טובות ונאורות שיש להצדיקן, ואני מניח שהן קיימות גם היום.
האם הייחוד של עם ישראל הינו איזו מטלה או חובה היסטורית, שהוטלה עלינו להצטיין בעיני אומות העולם? זה נשמע כמו קשקוש - אבל נראה בעליל שאנו חותרים לשם. כי אחרת למה יהודים, שזנחו את תורת ישראל, עברו למועדון חברים בסגנון נוצרי עם רוטב רוטרי שהקימו לעצמם בשכונה, מאמצים את כל כוחם ל'גייר' אותו – יתעקשו לכנות עצמם בקנאות יהודים?
יש הבדל בין אדם (יהודי) המצהיר כי תש כוחו ולכן אינו מקיים את המצוות ואינו לומד תורה, אבל מבקש בכל אונו להיחשב יהודי כזה, כי מעולם לא זנח את הערכים היהודיים של עמו, לבין אדם (יהודי) המצהיר כי מצוות השבת ועוד כמה מצוות הן אנכרוניזם לשמו ומתאימות לעם יהודי כלשהו שנעלם אי-שם בנבכי העבר של ההיסטוריה האנושית. הוא מבקש להמציא לנו יהדות חדשה ורעננה, למשל, ישו מתקרבן-כזה, חדשני, נאור, סובלני לחלוטין ומתאים לאור השמש, בלי יכולת לסנוור.