התרגילים שעושה התקשורת העוינת, האמריקנית והישראלית, נוכח תופעת הטראמפיזם,
מרגיזים ומצחיקים כאחד. זה התחיל עוד בבחירות המוקדמות. טראמפ פתח פה ואמר משהו לא
בדיוק מנומס, ומיד החליטו הפרשנים שאחרי התבטאות שערורייתית כזאת, האיש יימחק בסקר
הבא. כשקרה ההפך, ניבאו המומחים שעכשיו הוא לבטח ייזהר ויאמץ לעצמו שפה 'פרזידנטיאלית'.
אולם שפתו של המועמד הלכה ונעשתה בוטה יותר ויותר, וככל שהתעלל ב"תקינות הפוליטית",
פרח יותר בסקרים, עד לניצחון שהשאיר אותם ללא אומר, כדגים שנפלטו ליבשה. היכן הם טעו? באמונתם השחצנית, האופיינית לשמאל, שרק 'עמהם תמות חוכמה', שאין הווא אמינא הגיוני וריאליסטי אחר זולת משנתם הנאורה.
וגם כשתוצאות הבחירות טפחו על פניהם, הפרשנים הליברלים לא הרפו, ועברו ל'תוכנית ב': מכתיבים לאיש הימין שזה עתה ניצח את התוכנית המדינית של השמאל, שאותה הביס. לנו, התופעה הזו ידועה היטב, אבל לא כך טראמפ. מדיניות המינויים שלו מגלה כוונה ברורה להגשים את המצע שלו, לא זה של הילרי. למשל, כאשר מינה למשרה החולשת על הרגולציות את מחברו של ספר המתנגד לשיטה כולה, קמה זעקת חמס: מה, הוא גם מתכוון לבצע את זה?!
כך גם בסוגיית העברת השגרירות לירושלים: מכל ההבטחות הוורודות שניתנו לישראל, זו, כך
אמרו החוכמולוגים, הכי רחוקה מלהתגשם. הלא כל הנשיאים לפניו הבטיחו ולא קיימו! רחמנות
עליהם, שהם נאלצים עכשיו לדווח שצוותים אמריקנים כבר מחפשים מקום בירושלים.
מנגנונים משומנים
אצלנו, יש כאלה שציפו מנשיא אמריקני ששמו הפרטי חוסיין שילחץ, ימחץ, ידרוס את הימין
בישראל, לאחר שאפסו סיכוייהם לנצחו בדרכים דמוקרטיות. והנה, לא רק תוחלתם נכזבה, אלא כמו בפורים, חג שלא במקרה הם אינם אוהבים, נעשה להם 'ונהפוך הוא'!
אחרים מגיבים כאותם ילדים מוכים" שמתקשים לשרוד בסביבה שאינה רודפת אותם. הזן הזה
אופייני במיוחד לעם היהודי, ומסיבות מובנות. אחרי דורות רבים של רדיפות הם פיתחו מנגנונים
משומנים של התגוננות והימלטות, אך שום דבר בעברם לא הכין אותם לחיות באקלים רגוע, בו
האדם אינו צריך להיות כל רגע על המשמר. ולכן, ככל שהמועמד לנשיאות הרעיף עלינו יותר דברי ידידות ונועם, עלו מקרבם קולות פקפוק, כגון ש'האיש הבלתי צפוי ' וגם - פן ושמא "משם", מן השלטון, הוא לא יראה יותר את מה שראה "מכאן". נשמע מוכר?
בגלל התסביך הזה ותסביך יהודי אחר - הערכה עצמית נמוכה - הבאנו על עצמנו אחרי הניצחון
הגדול של 6 הימים כמה "בכיות לדורות". למשל, את המפלה שהנחלנו לעצמנו בהר-הבית. למשל, את הנצחת המסגרת המשפטית של "הכיבוש" ביש"ע, שמתוכה צומחת מארת המדינה הפלשתינית. על סמך הניסיון הזה - לו יצויר שאכן פירות מתוקים צומחים לנו בוושינגטון, האם תימצא לנו היד שתדע לקוטפם?
נושא מרכזי בתוכניתו של טראמפ מהווים פוטין והרוסים. טראמפ נתן ביטוי לסירובו לראות ברוסיה אויב ולהמשיך במלחמה הקרה שפתח בה אובמה, ובתגובה לעגו לו בעלי הטורים וכרגיל לא לקחו אותו ברצינות. ואז הוא בחר לתפקיד מזכיר המדינה את
רקס טילרסון, מנכ'ל ענקית האנרגיה 'אקסון', שנחשב "לאמריקני המקורב ביותר לקרמלין עלי אדמות". הפרשנים המלומדים תלשו את שערות ראשיהם: הייתכן?! האיש מתכוון לקיים את אשר הבטיח!
הפגנות אינסופיות
עשרה קבין צביעות ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו האמריקנים ביחסם לרוסיה. לגבי ביתם שלהם, הכריז נשיאם ג'יימס מונרו כבר ב-1823, כי כל ניסיון של אירופה להרחיב את השפעתה בעולם החדש "ייחשב למסוכן לשלומנו וביטחוננו" והזהירם שלא להתערב בענייני מדינות אמריקה.
הרוסים לא הוציאו הצהרה דומה לגבי המדינות הסמוכות לגבולותיהם ואשר היו בעבר חלקים
מברית המועצות, אך הם הרגישו בדיוק כך, כאשר גאורגיה התקרבה למערב ואף פלשה צבאית
לאבחזיה ולדרום אוסטיה, חבלים הנתונים במחלוקת. רוסיה השיבה בפלישה משלה וניצלה את ההזדמנות כדי לסלק משם את הגאורגים. על זאת הואשמה ב"תוקפנות". האמנם?
דגגורמים אמריקנים שיחקו תפקיד מכריע בבחירתו של ילצין הפרו-מערבי לנשיאות רוסיה. הם גם חתרו תחת שלטונו של ינוקוביץ' הפרו-רוסי באוקראינה וסיפקו את הכספים למימון ההפגנות
האינסופיות נגדו בכיכר מיידאן בבירה, קייב. האם זו אינה התערבות בעניינים הפנימיים של מדינה זרה? האם נעשו הדברים האלה על-פי פקודה ישירה מן הבית הלבן, את זאת יתקשו להוכיח - בדיוק כפי שהשירותים החשאיים האמריקנים טרם הציגו, כדרישת טראמפ, את ההוכחות שפריצת ההאקרים לרשת המפלגה הדמוקרטית הייתה על-פי הוראה ישירה של פוטין.
לא ברור, מדוע ההיגיון של דוקטרינת מונרו מגונה כאשר פוטין יישם אותו בקרים, שהרוסים רואים בה את 'היהודה ושומרון שלהם, או במזרח אוקראינה שקרובה לרוסיה לא פחות מן האי קובה לפלורידה שבגלל קרבתו הנשיא קנדי הביא את העולם לסף מלחמת עולם.
דו-קיום
וגם זאת: ארה'ב לא נתנה עד היום תשובה משכנעת, מה ראתה להציב טילים, כביכול נגד אירן, דווקא בפולין ובצ'כיה, סמוך לגבול רוסיה?
רצה הגורל, או שמא חוכמתו של נתניהו, שישראל לא נטלה חלק בסנקציות ובהצבעות נגד רוסיה בכמה מן הפרשיות המפוקפקות האלה, ולהפך - פיתחה יחסים לבביים עם פוטין (שאישית מגלה שוב ושוב ידידות לעם היהודי). זה גם הישג גדול, שבסוריה אנחנו מקיימים בהצלחה דו-קיום צבאי עם המעצמה הזאת, למרות לחימתה שם במשותף עם אירן וחיזבללה.
טראמפ מכין כמסתבר שינוי חזית רחב כלפי רוסיה, וגם הדבר הזה עולה בקנה אחד עם המדיניות והאינטרסים של מדינת ישראל - עוד חדשה טובה שהקיבה השמאלנית מתקשה לעכל.
נותרה השאלה הגדולה, איך צריכה ישראל למצות את ה-'ונהפוך הוא' בבית הלבן למטרותיה
הלאומיות, כפי שידעו לעשות זאת אסתר ומרדכי בשעתם? זה הנושא המרכזי לשנת 2017.