לפני מספר ימים חתם נשיא ארצות הברית על צו המגביל את כניסתם של אזרחי 7 מדינות מוסלמיות (סוריה, אירן, עירק, לוב, סומאליה, סודן ותימן), לארה"ב. פעולה זו עוררה מהומה גדולה בעולם המתכווץ שלנו, זה הגאוגרפי, ולא פחות ממנו בעולם הפוליטיקלי קורקט, ההולך ויורד מגדולתו, אך כושר הבעיטה המיוחד של מרכיביו השונים, והתקשורת בכללם, עדיין נותר לו. אלפי אנשים, שהורגלו להניח כי בסל הקניות המשוריין שלהם, המעוגן באורחות חייהם, שוכן לו בנינוחות ולבטח גם כרטיס טיסה לכל מקום אליו יחפצו להגיע - הופתעו מרה. כאשר החלו הראשונים, בני דת האיסלאם, לחזור נבוכים משדות התעופה לבתיהם. ריחפה מעל כולם השאלה: האומנם? דווקא ארה"ב, ערש ההגירה החופשית, מזה מאות בשנים (מחוץ ליהודים ערב מלחמת העולם השנייה, ע"ע תולדות מסעה של הספינה סנט לואיס, כאשר בהוראה ישירה של הנשיא דאז, פרנקלין דלאנו רוזוולט, הודיעה ארצות הברית על סירוב מוחלט וסופי, לקלוט את הפליטים היהודיים שעל סיפונה), היא שפצחה בשירת העצמאות?
אלא שאחרי ההפתעה הגדולה וההתקוממות הצפויה, במלל כמובן. ששטפה חלקים גדולים באותו עולם צבוע, מאירן ועד גרמניה, החלו רבים להפנים את הידיעה. זהו. החגיגה נגמרה.
אופייני הדבר כי בעוד בין המוחות בחריפות הייתה גם ממשלת קנדה, רצתה האירוניה, מה לעשות, שמתקפת טרור קשה שם, גרמה, בעת כתיבת מאמר זה, לשישה הרוגים בירי בתוך מסגד. ולא נרחיב כאן את התייחסות לגרמניה ולצרפת. פעילויות טרור רבות מספור בוצעו באירופה. חלקם הגדול נגד יהודים. מיותר גם לציין כי כולן, ללא יוצא מן הכלל, בוצעו בידי מוסלמים. מתוכן, רוב המבצעים היו ערבים. האם היה אמור טראמפ, או כל מנהיג מדינה אחרת, להתעלם מעובדה מהותית זו?
כאן המקום לציין כי בכל מדינות ערב, וגם בכמה מדינות מוסלמיות, נאסרה כניסת בעלי דרכון ישראלי. אנשי עסקים ו/או דיפלומטים, הזקוקים, לצורך עניינם, במעבר גבול כזה, נאלצים להשתמש בדרכונים זרים. יש להניח כי דבר כזה יקרה גם בארה"ב. ימים יגידו.
ההגיון שבשגעון (2) חוק ההסדרה
חוק ההסדרה, שאמור לעבור היום או מחר בקריאה סופית בכנסת, נועד להכשיר מאחזים שהוגדרו כלא חוקיים, אך בהקמתם הייתה מעורבות ממשלתית (לרבות המאחז בעמונה), ותום לב מצד המתיישבים. החוק נועד להסדיר את מעמדם של התושבים והיישובים באיו"ש, וגם לספק כיסוי משפטי לאותם מקרים בהם נבנו בתים על קרקע של פלשתינים, המוכיחים בעלות עליה. הצעת החוק קובעת עוד כי זכות השימוש תופקע מאותם בעלים, הגם שבעלותם על הקרקע תישאר בידיהם. במו כן יינתן פיצוי בשיעור של 125% על הקרקע אם יחליט הבעלים למכור אותה. במקרה כזה היה הבעלים רשאי לבחור קרקע חלופית בכל מקום שיבחר.
חוות דעתו של היועץ גם גורסת שבדיני ההפקעה הרגילים (שלא במצב של תפיסה לוחמתית) הפקעה לצורכי התיישבות לא יכולה להיחשב הפקעה לצורכי ציבור. אלא שקביעה זו איננה נכונה. יש תקדימים רבים בישראל של הפקעות חוקיות לצורכי התיישבות. פרופ'
אבי בל אומר (
ישראל היום, 30.1.17), כי האמור בחוות הדעת של היועמ"ש, כי אין לכנסת סמכות לחוקק חוק שיהפוך את החלטתו של בג"ץ בנושא כלשהו - שגוי. המשפט החוקתי הישראלי אומר את ההפך - כי יש לכנסת
את המילה האחרונה בקביעת החוקים - יש גם תקדימים רבים של חוקים שהפכו את החלטותיו של בג"ץ בעניינים מגוונים, כגון ייבוא בשר וגיוס תלמידי ישיבות.
פרופ' אבי בל אומר עוד, כי לא ניתן לדעת בשלב זה אם הליכי החקיקה יניבו חוק יעיל וצודק. אבל כבר עכשיו ניתן להגיד בבירור כי החלטתו של היועץ המשפטי לנסות לטרפד את ההליך הזה, חסרת יסוד משפטי, ואף מסוכנת להליכים דמוקרטיים. טוב יעשה היועמ"ש, אם ימשוך אותה.