ביום חמישי (02.02.17) השיב אבי ברמן נשמתו לבוראו ואינו עוד עמנו. נזכרתי פתאום בכך שרשם סימני המסחר פנה למשרדנו ודרש הוכחה לכך שמסעדת "אלימלך" פועלת, כעסק חי, משגשג ובועט, מאז שנת 1936 ועד למועד בו ביקש אבי ברמן לרשום סימן מסחרי למסעדה, בצירוף שנת פתיחת המסעדה, בעשור הרביעי למאה הקודמת. "מה הוא רוצה", התפרץ אבי ברמן, כלפיי, "כולם יודעים שהמסעדה של אלימלך ברמן נפתחה בשנת 1936, בשביל מה צריך להגיש תצהיר, בקשר לכך?". בקושי רב הרגעתי את אבי ברמן והסברתי לו שזוהי הפרוצדורה הנדרשת. אבי נרגע. תצהירים שלו ושל שכנים שאישרו שהמסעדה פועלת מאז שנת 1936 הוגשו לרשם. בסימן המסחרי מופיעה שנת 1936.
עם פטירתו תמה תקופה. למעלה משנה תמימה שהמסעדה סגורה. אבי ברמן המנוח, שהוטרד בבעיות בריאות, נכנס ויצא בשערי בית חולים "איכילוב". עם זאת לא איבד הוא, מעולם, התקווה לפתוח מחדש המסעדה ולהשיב לה המקום החשוב, שהיה לה בתחום המסעדות היהודיות ובעיקר - לשמור על המיתוס, שהיה חלק בלתי נפרד ממנה. אמרת כבד קצוץ - אמרת אלימלך. הזכרת בירה מחוזקת בוודקה - הזכרת אלימלך. טעמת טעם קרפלך במרק - טעמת טעמה של אלימלך. הכל היה שם מהמטבח ומהאוכל האוסטרי-הונגרי שבארץ מתעקשים - משום מה - לקרוא לו, אוכל יהודי.
כאילו רק אתמול היה זה כשאבי התקשר אליי, עצבני מתמיד והודיע לי שרבנות תל אביב רוצה ליטול ממנו ההכשר, שכן הוא לא סגר המסעדה, עם כניסת השבת. היה זה אחד מימי הקיץ, בהם נכנסת השבת מוקדם מאוד. אבי התעקש שהמסעדה נסגרה, קודם כניסת השבת. רבנות תל אביב התעקשה וטענה שבמסעדה מחללים שבת ולכן איימה ליטול כשרות המסעדה.
"אתה, יודע מה, חיים", אמר לי האיש החם והגדול הזה, שכל חייו היה איש של עקרונות ואיש המוכן לשלם מחיר - ואפילו מחיר כבד - בשל עמידתו על עקרונותיו ודבקותו בהם. "מה"?, שאלתי, בסקרנות. "אנחנו נראה לרבנות, מה זה חילול שבת. אנחנו נפתח ת'מסעדה משך כל השבת. לא נבשל, רק נחמם האוכל על פלטה חשמלית ונבקש שישלחו לנו משגיח לכל השבת, בדיוק כמו שהדבר נהוג בכל בתי-המלון בארץ". הבטתי בו, במבט של מי המביט בחייזר שנפל, משום מקום, לכדור-הארץ. "אתה מבין מה אתה עושה?", שאלתי והמשכתי: "אתה פותח במלחמת עולם נגד הרבנות". אבי שתק, שלח לי ת'חיוך המפורסם שלו המחויך מעל לשפה קפוצה ואמר: "קדימה - בוא נגיש בג"ץ נגד הרבנות".
אז בואו נקצר בדברים. הבג"ץ הוגש. מכשיר הפקסימיליה במשרד פלט צו ביניים שהוציאה שופטת בית המשפט העליון דאז,
דליה דורנר, האוסר על רבנות תל אביב להסיר הכשרות מהמסעדה.
מעריב - שהיה אותם ימים העיתון הנפוץ במדינה - הכריז בכותרת גדולה בעמודי החדשות, כי מסעדת "אלימלך" פתוחה בשבת והינה כשרה בהשגחת הרבנות, תחת צו של בג"ץ. שופט בית המשפט העליון,
אליעזר גולדברג, ציווה להמשיך ולספק שירותי השגחה למסעדה גם בשבתות.
משגיח הכשרות, תושב אחד מיישובי גוש-עציון, שלן במלון "פנורמה", צעד מידי ערב שבת למסעדה והשגיח על הכשרות בין עשן הסיגריות שעישנו באי המסעדה, חפשי חפשי, בערבי שבתות ושבתות. הכשרות נשמרה ולמי לעזאזל איכפת מכמה סיגריות שעושנו בשבת, בין כוס בירה אחת לחברתה וחוזר חלילה. מצב אבסורדי ובלתי נורמאלי זה לא נמשך זמן רב. הרבנות טענה שהאוכל חומם במיקרוגל בשבת ומכיוון שבבג"ץ אין חקירות עדים, נתקבל התצהיר של הרב מטעם הרבנות. הכשרות הוסרה, אבל הכל ידעו כבר שהמסעדה כשרה והעסקים פרחו גם ללא תעודת הכשר.
לזכרו של אבי ברמן נביא שורות מספר שכתבנו על המסעדה, עם פתיחתה המחודשת, קודם שנפל אבי ברמן לחולי מתמשך ונפטר ביום חמישי לבית עולמו, בגיל צעיר למדי, באלה המלים:
-
"אמא, עליה השלום, מצויה - כבר שנים הרבה - במקום שלא משלמים בו מס הכנסה וביטוח לאומי ומי שמבקש להיכנס לנעליה הגדולות, הגדולות מאוד מאוד של אימא - הוא השף, אבי ברמן, שהוא פולני - מה זה פולני, מ"האוי" הראשון שהוא משמיע, כשהוא מתעורר בבוקר ועד ה"אוי ויז מיר", כשמישהו מהוותיקים של מסעדת "אלימלך" מבקש ממנו כמה חתיכות בשר ברוסט, על סנדוויץ עם חרדל מהסוג הפשוט, הפשוט הזה (עיזבו אותו, מחרדל ד'זון, הוא שף פולני ולא שף צרפתי). ואז מתברר, שהוא שכח להזמין מהקצב הנתח המיוחד הזה ממנו עושים ברוסט או "פייקל פלייש", כפי שקראו לגוש הבשר הכבוש הזה, במחוזותינו הייקים והגישו אותו על לחם שיפון, עם מלפפון חמוץ אמיתי, תוצרת בית. אח. אח. איך עולה אצלי הרוק, רק לזכר הימים האלה של פעם כשנתנו כבוד לקורנביף ולא כל ליצן ועול ימים, עשה עצמו שף מבין עניין. ומה עם הרוסטביף? ומה עם הקרפלך עם מילוי בשר, במרק העוף, או הקרפלך, שהיו בני דודים שלהם והיו ממולאים במחית (עאלק מחית - בפירה!) תפוחי אדמה, בלול בבצל וכשטיגנו אותם עם בצל, פתאום קראו להם - פירוגן?".
זהו זה. מסעדת "אלימלך" הסגורה, לא תיפתח עוד מחדש. לשומרי הכשרות בינינו, המקפידים על תעודת כשרות, נותרו לפליטה - "סנדר", כמו-גם "המסעדה היהודית" ו"
שמוליק כהן". אלה ששמירת כשרות מהם והלאה יאכלו לנעוץ מזלג בגפילטע פיש ב"קיטון" או במסעדות אחרות, הכוללות בתפריטן, מנה או יותר מהמטבח יהודי.
ואבי ברמן? הוא כבר בטח החליף בדיחה פולנית, אם בגן עדן ואם בגיהינום. מה שמעניין הוא שהוא - ממזר שכמוהו נפרד מאיתנו על גבול יום ששי. וביום ששי - אתם יודעים. כולם - גם אלה שבגיהינום - עושים סופ"ש בגן עדן. מבינים?
