תיאטרון אבסורד ושמו עמונה

שום דבר בעלילת עמונה אינו כפי שהוא נראה. לכאורה, פינוי כפוי של 40 משפחות מתנחלים ע"י כוח מחץ של אלפי שוטרים הוא ניצחון אדיר לחולמים וללוחמים למען פלשתין, יהודים וערבים. אלא, ששמחתם מהולה בתוגה: אותה הממשלה שהורתה על הפינוי (אופייני, שהפעם גם המתנחלים אינם משתמשים במונח 'גירוש') - הודיעה על הקמת כ-6000 יחידות דיור חדשות מעבר לקו הירוק והקפידה לציין שחלקם ייבנו מחוץ ל"גושים", ואת זאת הגדירה כ-"חזרה לנורמליות". עמונה היא גם הטריגר לחקיקת חוק-ההסדרה שימנע בעתיד "עמונות" נוספות, ועצם חקיקתו ע"י כנסת ישראל דווקא, שוללת את הפרדיגמה של "כיבוש". גם פסילת החוק ע"י בג"ץ מסוכנת לשמאל, כי התגובה הצפויה גרועה מכל: החלת הדין הישראלי. ובכלל, מה בצע בניקוי גבעה אחת בבנימין ממתנחלים, כשהטרקטורים כבר מחממים מנועים להקים במקומה - לא מאחז, יישוב חדש! הערבים, המחליפים את ה-"פ" ב-"ב", מבטאים היטב את חוסר התכלית הדון-קישוטי שבלוחמה המשפטית: אפילו בעמונה מסתיים הפנוי - בבינוי! מה שמגביר עוד יותר את תסכולן 40 המשפחות הצעירות שפונו מבתיהן - פונו ב"פ" ונותרו ללא "ב" - בית, פשוטו כמשמעו. בעבורן, החלפת הגרדרובה של השוטרים משחור לכחול ושיטות הגירוש מקשות לרכות, ממש כמו תנודת המטוטלת הממשלתית משמאל לימין, רק מעצימות את השאלה: למה? ומעמיקות את הכאב: אם אפשרית הסדרה, למה לא הסדרתם גם אותנו? ואם פסק הדין נעשה חלוט, למה אחרתם? למה חיכיתם? הלא רוב 20 השנים הללו, הימין היה בשלטון! אין מענה על השאלות האלה ואין מי שיענה. גם מי שלא נפגע אישית ומשייך עצמו לימין צופה במסך הטלוויזיה, ליבו יוצא אל הנעקרים, אך - חוץ מן הכוחות העוינים שהניעו את גלגלי הבג"ץ - מתקשה למצוא את הכתובת לתלות בה אשם. השוטרים המגרשים? עליהם הוטל תפקיד כפוי טובה בפקודה, ודווקא בהם אין לקנא. הממשלה? לא ידיה 'שפכו את הדם' - הזה. להפך, מדיניותה העקיבה היא להכשיר מאחזים ככל האפשר וגם כאן היא השתדלה מעל ומעבר, ונכשלה. ואם לא הייתה מוכנה לשלם את המחיר של הפרת פס"ד חלוט של בית המשפט העליון - השחתת המדינה מלהיות מדינת-חוק, מי יבוא עליה בטענות? ועדיין ממשיך הספק לכרסם: 'שורה תחתונה' - כיצד ייתכן שתחת הממשלה הימנית ביותר שהייתה לישראל מעולם - יימחק מעל פני האדמה יישוב יהודי שלם?! לשם מה יש ממשלות? איש מקצוע המביט בתמונות המדכאות ומנסה להתחקות, בשל מה באה עלינו הרעה הזאת, מושלך 50 שנים אחורנית אל היום השמיני, שבו מדינת היהודים מצאה את עצמה לפתע בערש מולדתה ולא ידעה להחליט מה הוא: משוחרר או כבוש, ומתוך חולשת דעת בראה ייצור כלאיים - "שטח מוחזק". אח'כ נדרשה לנקוט עמדה, האם על-פי המשפט הבינלאומי היא תובעת בעלות על השטח כמו צרפת לאחר שחרור אלזס-לוריין, או שמא היא מכפיפה את עצמה לדיני הכיבוש שבאמנות האג וז'נבה - והשיבה: לא מכפיפה, אבל מתנדבת לקבל את "ההוראות ההומניטריות" של אמנות הכיבוש. שוב: לא בשר ולא דגים, וכאן נטמן זרע הפורענות שאת פריו עקורי עמונה אוכלים עכשיו. ולא תהיה להם ולנו תקנה, עד אשר נאזור עוז להחליט: כיבוש או שחרור...