דן ירושלמי, מנמ"ר
בנק לאומי ומי שעמד בראש חטיבת לאומי טכנולוגיות,
הודיע ביום ה' האחרון על סיום תפקידו. להודעה הדרמטית הזו היו מספר סיבות, שחלקן נמנו אף במכתב ששלח למנכ"לית הבנק,
רקפת רוסק עמינח. אחת מהן היא מערכת היחסים העכורה שהייתה לו עם ועד העובדים ועם חלק מעובדי לאומי.
המשבר פרץ החוצה בעקבות ראיון שהעניק ירושלמי ל-
TheMarker, שבמהלכו אמר משפט אחד יותר מדי: "המגבלות שלי (כדי לממש התייעלות וחדשנות - י"ק) הם הדטה סנטר וצוות העובדים הגדול". הוועד לא אהב את הדברים האלה ודרש התנצלות. מאז היחסים בין הצדדים הידרדרו.
ועד העובדים של בנק לאומי, כמו בנקים אחרים, נמנה על הקבוצה הקטנה והכוחנית של הוועדים המאורגנים במשק הישראלי. במשך שנים, ידעו הנהלות ארגונים אלה לנווט בין הצרכים והדרישות שנובעות מעצם ניהול הבנק לדרישות העובדים.
אף הנהלה, ואף מנהל, לא העז לאתגר את העובדים בסיסמאות שמשתמע מהן שהעובדים הם בין החסמים להתפתחות - ובמקרה הזה, למעבר לדיגיטל בעולם הבנקאות בכלל ובבנק לאומי בפרט.
המעבר לעידן הדיגיטלי הדליק נורות אדומות בקרב ועדי העובדים של הבנקים כבר לפני כמה שנים. בחלק מהבנקים, שעדיין לא עברו לדיגיטל, מנהלים עם העובדים משא-ומתן - שקט יחסית בשלב זה - כדי להסדיר מראש את מערכת היחסים ולוודא שהעובדים שותפים לתהליך. כך צריך להיות.
כשירושלמי אמר שיש עובדים רבים בתקשוב, הוא לא חידש לאף אחד כלום. הוא קיבל את זה בירושה, כתוצאה ממדיניות של הנהלות קודמות לו. אם היה מייצר קשר חיובי יותר עם הוועד, אין ספק שהיה זוכה לשיתוף פעולה. אלא שלמרבה הצער, מערכת היחסים עלתה על מסלול התנקשות, שאת תוצאותיו ניתן היה לצפות מראש.
יש להצטער על כך, משום שמעבר לביקורת על הסגנון וההתנהלות, ירושלמי נתפס כמנהל מצליח, שהוביל את הבנק להישגים לא מעטים. גולת הכותרת שבהם היא, כפי שהוא עצמו כתב, העלאה לאוויר של הבנק הדיגיטלי Pepper. זאת, בנוסף למהלכים כמו מעבר של מערכת ה-CRM לענן.
מי נתן את ההוראה?
הידיעה שפרסמנו ביום ה' על פרישתו של ירושלמי לא הפתיעה חלק גדול מקוראינו. כשבועיים לפני כן הם קראו על כך בפורטל שלנו, כידיעה בלעדית.
המידע על כוונתו של ירושלמי לסיים את דרכו בבנק היה קיים כבר זמן רב. המקורות שלנו היו אמינים והתעקשו שאכן, הוא עומד לעזוב. הידיעה התפשטה ברשת ובעולמות הבנקאות והטכנולוגיה כאש בשדה קוצים. במקביל, זמן קצר לאחר עלייתה לאוויר, החל מסע הכחשות ולחצים בלתי רגילים מצד מערך הדוברות המשומן של בנק לאומי, שמעבר למטה הדוברות בהנהלה מעסיק
משרד יחסי ציבור מהגדולים והטובים בשוק.
רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי. צילום: פלי הנמר
רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי. צילום: פלי הנמר
התגובות היו היסטריות וטענו: "לא היה ולא נברא, הכל לא נכון". גם עיתונאים אחרים ששאלו את הנהלת הבנק על פרישתו של ירושלמי, בעקבות הידיעה שפרסמנו, קיבלו תשובה דומה. הדוברים מטעם לאומי לא עצרו באדום ואף איימו בתביעה משפטית במקרה שהידיעה לא תוסר - לא פחות ולא יותר.
על אף שהיינו בטוחים במקורות המידע, לפנים משורת הדין, החלטנו להיענות לדרישת הבנק ולהסיר את הידיעה, מתוך הנחה שדוברים לא משקרים. לא חלפו כשבועיים וביום ה' האחרון הודיע ירושלמי, כאמור, על התפטרותו. כלומר: הידיעה שפרסמנו באותו הלילה הייתה נכונה. דוברי הבנק פשוט לא אמרו אמת.
SMS ששלחתי ביום ה' בערב לתקציבאית המשרד שהפעילה את הלחצים להסרת הידיעה בטענה שמדובר בשקר נענה בתשובה ישירה והוגנת: "מצטערת שכך הדברים התגלגלו, אלה הן ההנחיות שקיבלתי לומר".
אני מאמין לתקציבאית. השאלה הנשאלת היא: מי נתן את ההוראה? האם הנהלת בנק לאומי, ובראשה המנכ"לית, שאף טרחה להוציא מייל באותו הערב לעובדים, הנחתה במפורש את הדוברות והיח"צ להטעות את כלי התקשורת ולטעון שלא היו דברים מעולם, בה בשעה שחברי ההנהלה ידעו שיש אמת בדברים? מן הראוי שמישהו מדוברי הבנק יקום, יסביר ויתנצל - לא בפנינו אלא בפני הקוראים ובפני לקוחותיו הרבים. אמינות היא אחת מאבני היסוד במערכת הפיננסית.
גם משרד יחסי הציבור צריך לעשות חשבון נפש. מותר לדוברים לנסות להשפיע על העיתונאי כדי שלא יכתוב דברים שליליים. יש 1,001 שיטות לעשות זאת. אבל להכחיש ובעצם לשקר, תמורת ריטיינר נאה מגוף מכובד, זה דבר מנוגד לכל כללי האתיקה של הדוברות ויחסי הציבור - ויש כאלה. אם הנהלת הבנק הטעתה גם את יחסי הציבור - הדבר חמור שבעתיים, ומן הראוי שהסוגיה תעלה לבירור מיידי. נשמח לשמוע את תוצאותיו.
