מלבושיו של אדם הם סיפור מהלך. הם מכסים, כמו כל סיפור, אבל הם לא מסווים. הם אמריו של הפרט לבני שיחו הרבים, בלשון המובנת לכל אף על-פי שמילותיה נבררו יפה על-ידי כל אחד ואחד לבדו. הם אמת, מפני שאמת במחוזות התרבות, מהלכת לעולם רעולה, והיא ניכרת מכיסוייה במיטב גילוייה.
מלבושיו של אדם בביתו אינם כמלבושיו בצאתו, מלבושיו בקרב קרובי נפשו, אינם במלבושיו ברשות הרבים, ואלה גם אלה אמת. מי שאינו בוחר במלבושיו אלא הרשות בוחרת אותם בעבורו וקוראת להם 'מדים', או הוא מתעטף בהם כדי לשייך עצמו לחבורה זו או אחרת ובמקום זהות הוא מחפש זיהוי, מוחק את סיפורו האישי ומהלך בין הבריות כנמלה של קן אחד בין הנמלים של הקן כולן. אילולי היה לו שם, לא היה ניכר, אפילו לא בעיני עצמו.
המלבושים הם תורת הייחוד באמצעות הגיוון, הפרטי לחלוטין באמצעות החשיפה המבוררת. אדם בבגדיו מקיים את שיחו הסמוי עם עצמו, והוא נינוח בהם אם שיחו עם עצמו ועם הבריות הוא אמת, ומזדייף מול עצמו אם בגדיו הם תחפושת מושקעת לכל מיני העמדות פנים ולהטעיות מחושבות. המלבושים הם אמת. המסכות-כזב.
ובפורים -ונהפוך הוא. המסכות אמת מפני שהן מכריזות על עצמן בקול רם ובעסק גדול כי הן שקר, והשקר אמת מפני שהוא מכריז בחיוך שובב כי הוא מעמיד את האמת לעיני כל על ראשה. לכן יש פורים יום בשבוע, יום באדר, יום בשנה, לא חלילה יותר, כי אילו ארכו ימיו, היו המסכות דבקות בפניו של אותו איש והוא היה הופך להסוואה מהלכת.
אף על-פי שימי הפורים הם רק יום אחד, יש שנסים כל יום ויום לתוך ההסוואה שלהם, ומהלכים ברשות הרבים ומספרים סיפור שלא היה ולא נברא. אם הם מספרים, לא מאמינים בעצמם למה שהם מספרים, הם כזבנים המרכלים רכילויות על עצמם לעצמם, אבל אם הם גם מאמינים לספור שלהם, הופכים מלבושיהם לבדים, והם לבדיה, וסביבותם מנחמת אותם בחמלה, מפני שהיא רואה אותם מכוסים בשבעה ובשמונה מלבושים - ערומים וערייה....