מבערים חמץ

מְבַעֲרִים חָמֵץ אָנוּ בְּפֶתַח הַחַג הָרִאשׁוֹן בַחַגִּים בּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּעָם חָפְשִׁי נוֹהֲגִים מְנַקִּים וּמְמָרְקִים וּמְבַעֲרִים חָמֵץ עַד שֶׁנַּהֲפוֹךְ כֹּל כְּלִי דָהוּי נוֹצֵץ וְהֶעָצֵל בָּטֵל וְיוֹדֵעַ לְתָרֵץ הָעָם יָצָא מִמִצְרָיִם וְהֵקִים מִשְׁכָּן לְמַעַן יַקְרִיבוּ הַכֹּהָנִים בֹּו קָרְבָּן וְהָעָם הָלָךְ בִשְׁרִירוּת לִבּוֹ בַּמִּדְבַּר וּבְמַעֲלָלָיו כְּלָיָה אֱלֹהִים עָלָיו גָּזַר וְהָיָה לְדֹמֶן הָעָם הַנִבְחַר כֹּל בַּר לְבַב קָרָא אֶת הַכָּתוּב וְהֵבִין שֶׁיֵּשׁ בַּשָּׁמָיִם דַיָּן שֶׁיַּעֲמִידֵהוּ לְדִין ולְעוֹלָם יָדִין אוֹתוֹ רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וּבְאֵין חַיֵּי נֶצַח בְנֵי הָאָדָם נֶעֱלָמִים כִּי הַנֶּצַח הוּא רַק לֶאֱלֹהִים וְהַנָּבִיא מַזְהִיר אֶת הָאָדָם בִּנְבוּאָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל אָדָם בְּחָכְמָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל גִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ יִתְהַלֵּל עוֹשֶׂה צֶדֶק בְּצִדְקָתוֹ לא דברתי את אבותיכם על דברי עולה אלה הם דברי הנביא ירמיהו לעם שהשחית דרכו ומנסה לכפר על כך בהקרבת קרבנות: לא דברתי את אבותיכם....על דברי עולה(שם ז/כ),זאת בראותו כי העם מקפיד להקריב קרבנות כדי להשקיט מצפונו ובאותה עת הוא נוהג בשרירות לבו, ואת העיקר אינו עושה. אל דברי מוסר אלה לא הטו הַחַטָּאִים אֹזֶן, על אלה נאמר: "טובלים ושרץ בידם". כי אלה חפשו להיטיב רק עם עצמם ועם "עושי דברם", ועושים רע לרבים, אשר ידם קצרה מהושיע לעצמם ומנועים למחות על כך, כי חוששים פן יֵרַע להם עוד יותר. הקב"ה אומר על עושי רע אלה: ויקשו את ערפם הרעו מאבותם. בפרשת צו משה עושה כדבר ה' כפי שֶׁצִּוָּהוּ לעשות: מוסר הנהגת העם והעבודה במשכן לאהרן אחיו ככהן גדול ולבני אהרן כפי שנאמר: ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו (ח/יא) לאחר מכן נאמר: ויקרב משה בני אהרן וילבישם כֻּתֳנֹת וחגר אתם אבנט ויחבש להם מגבעות. (ח/יג) בכך משה מִנָּה את אהרן אחיו ואת בני אהרן כמקריבי הקרבנות על כל המשתמע מקבלת מְנָחוֹת לעצמם,וגם כמנהיגי העם לעת ההיא. למינויים אלה שנעשו ב"צו" האלוהים, עוד יהיה להם הדי המרדה בפרשת קרח. שם משה אמר לקרח ועדתו מינויים אלה הם בצו האלוהים ולא בגלל הקרבה המשפחתית של אהרן אחי ובניו בני אחי. דבר נוסף וחשוב הוא מהות הקרבנות שלהם מוקדש כמעט רב חומש ויקרא. פרשה זו דנה במהות הקרבנות וזה בסמוך ליציאת מצרים. כיון שבני ישראל נהגו לפני יציאתם משם להקריב קרבנות לאלילי מצרים במצרים. כיון ששינוי הרגל או מנהג הוא לא קל, הקב"ה הפנה את הקרבת הקרבנות אליו. בהמשך אנו יודעים כי לאחר שישב ישראל בארצו הוא השחית דרכו אבל הקפיד על הקרבת קרבנות. נביאי ישראל ירמיהו וישעיהו נתנו ביטוי חריף כשישעיהו אומר לעם ולמנהיגיו: לָמָּה-לִּי רוב-זִבְחֵיכֶם יאמַר יהוה, שָׂבַעְתִּי עולוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לא חָפָצְתִּי כִּי תָבואוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי-בִקֵּשׁ זאת מִיֶּדְכֶם רְמוס חֲצֵרָי לא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא, קְטורֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי; חודֶשׁ וְשַׁבָּת קְרא מִקְרָא, לא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. לא בכדי אנו אומרים יום יום "ונשלמה פרים שפתינו", נמיר הקרבת הַפָּרִים בתפילה, זה אשר רוצה הקב"ה מאתנו: יֹשֶׁר וְתֹם-לֵב וְאֱמוּנָה כֵּנָה. זה הזמן להושיט יד וסעד לזקוק לעזרה/BU> ערב פסח שבו רבים מבני עמנו במושבותיהם עסוקים בהכנות חג הפסח-חג המצות, הוא ראשון מועדי ישראל בחֹדֶש ניסן שנתקדש כראש חדשי השנה, כיון שבחודש זה נהיו בני ישראל לעם ישראל-עם חפשי, מצוה עלינו להושיט יד לזקוקים לנו ולזכור שיש כאלה שידם אינה משגת לקים את החג כהלכתו, הן מחוסר אמצעים והן מטעמי בריאות. זה הזמן להושיט יד פתוחה ולב פתוח. לא בכדי אנו רואים שהקריאה להושיט יד מקבלת ביטוי מרשים, ביחוד כשהאדם רואה בסיוע לזולת מטרה נשגבה שנותנת למסייע לזקוק לעזרה, הרגשת סיפוק ובעת ובעונה אחת מטיבה עם הזקוק לעזרה. זה ספוק נפשי לממסייע בעת צרה וצוקה, לעתים סיוע נפשי חשוב כסיוע חמרי ויותר והוא מהוה תרומה חשובה יותר מן החמרית שניתנות על-ידי תורמים שונים באמצעות עמותות. התרומה החשובה ביותר זו שניתנת על-ידי גוף שחבריו אינם נוטלים שכר מן התרומות, וגם תורמים משלהם. זה עולה מדברי הכתוב: זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' בים המשח אֹתוֹ וג'.. .(ו/יג-טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. (ו/טז), התורה איננה פוטרת את הכהנים מלהקריב משלהם. דבר חשוב נוסף בתרומה שתהא באה לתורם ממקור נקי וביושר, ולא מגזלה וממרמה, או ממעשים פסולים לכן נאמר: לא תביא אֶתְנַן זוֹנָה ומחיר כלב בית ה' אלוהיך. (דברים כג/יט). יען כי "המטרה איננה מקדשת את האמצעים". דבר זה חל גם על התחמקות מתשלום מיסים ומהלבנת הון או מעושק. מובא כאן ספור אגדה: על מלך שרצה לבדוק אם העם מקים את צוויי המלך . אזי המלך התחפש לעני והגיע לְעַיָּרָה בערב שבת. נכנס לתפילת ערב שבת בבית הכנסת, שבתום התפלה נהוג להזמין אורח זר לסעודת שבת, אלא שהמלך מצא את המכובדים מבין הציבור פוסחים עליו ולא מזמינים אותו, והנה להפתעתו נגש אליו איש, שנראה לפי לבושו דל אמצעים, והזמין אותו לארוחה שבת בביתו עם בני המשפחה. משנכנסו לבית הושיב אותו המארח את האורח על יד שולחן האוכל כאחד מבני המשפחה, לאחר שקדש וברך "המוציא" רעית המארח הגישה לשולחן דג אחד שאמור להספיק לכל המשפחה. בעל הבית נטל נתח גדול מן הדג ושמו לפני האורח ואת שארית הדג נתן לבני ביתו ולו לאכול. האורח מיחה על כך כי רצה שבני המשפחה יוכלו את עיקר הדג והוא יאכל השאריות, בעל הבית, אמר לאורח חלילה לי. ה' זימן לי לקים מצות הכנסת אורחים ואתה מבקש ממני לותר עליה. על זו הדרך עבר כל יום השבת עד שהאורח נפרד ממארחו ועזב את העירה. מששב המלך לשבת על כסאו, צוה להביא אליו את העני מהעירה שארח אותו . העני נבהל וחשש מדוע הוא מובא בפני המלך. הוא נכנס בדחילו ורחימו ומשהביט במלך על כסאו הרם, נדהם לראות את העני שהוא ארח אותו בערב שבת . העני אמר לעצמו כפי הנראה לא נתתי למלך כפי כבודו. קם והחל מתנצל בפני המלך באמרו: יסלח לי הוד מלכותו, לא היה לי די לכבד את כבודו בבואו בצל קורתי, אנא סלח לי כי חטאתי לפניך. המלך הסה את האיש ואמר לו: עשיתי בני מעבר למה שציפית לראות מי יתן והיו רבים כמוך היו בממלכה, לכן אני ממנה אותך על ניהול משק הממלכה . זה שנאמר שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו, קום וסעד את החלשים. וטוב לדעת כי לעתים פת חרבה הנתנת בלב שלם טובה מזבח טוב ודשן. מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, רק נקי כפים ובר-לבב מכל האמור ברור כי לא הקרבן חשוב, חשובה יותר ההקרבה שנעשית שלא על-מנת לקבל פרס, על כך מובאים דברי הנביא עמוס כשאלה רטורית" בתמיהה": הֲזְבָחִים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל (ה/כה). הרי לא הקרבתם קרבנות שנצטויתם להקריבם (זאת מפני שלא היה אפשר לעשות זאת בתנאי מדבר ונדידה ממקום למקום וזה בסדר), כי הִַזְּבָחִים וְהַמְּנָחוֹת אינם עיקר אלא העיקר תום לבב וטֹהַר המדות. לכן שואל משורר תהלים מי: נקי כפים ובר לבב שלא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה (תהילים כד/ג,ד). לעלות אל הר קדשי אל בית המקדש. שאלה זו מקשה על הרוצים לעלות אהר ה' הוא הר-הבית. עלהדם להיות ראוי לכך. ומי בוחן כליות ולב? לן התורה נתנה לאדם שיחליט אם הוא ראוי, אם הוא נקי כפים ובר לבב ולא חטא בסתר בשקר ובמרמה. המסקנה היא גם לעתיד שרק אם נטהר נפשנו מכל חטא נזכה לחידוש הקמת המקדש, כדי לקים בו את עבודת האלוהים. לא בכדי מלאכת הקרבנות נקראת "תורה": תורת העולה, תורת המנחה תורת השלמים, תורת החטאת, תורת האשם ועוד. רבותינו ראו במלה תורה שמקדימה את המלה קרבן, כמהות הענין, כי ניתנת בכך חשיבות ראשונית לתורה ולימודה לפני הקרבן ואפילו במקומו. זאת דעת שמעון בן לקיש הירושלמי ורבא הבבלי. גם הרמב"ם מתיחס לשאלה זו בספרו משנה תורה שם נתן ביטוי למשמעות הקרבנות שבמהותם תפלת הודיה לקב"ה. המסקנה מכן שאין להקדיש כל זמנך רק להתעסק בפועל בְּמִצְוַת הקרבנות, ובָטַלתָּ מכל דבר זולתו (פרק – נג). לא זאת כונת הכתוב, כונתו לקים תורתו בתפלה ובהודיה עד בוא היום ותתקים ביאת המשיח. בין כה וכה נאמר: הוֹדוּ לָה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ שֶׁהוּא הָאֱלֹהִים יָחִיד בְּתֶבֶל לְבַדּוֹ וְכֹל מָהוּתוֹ עֲשִׂיַּת חֶסֶד אֱמֶת וְצֶדֶק עִם כֹל בְּרוּאֵי עוֹלָם צֶדֶק וְלֹא בְּהֶדֶק וְהָאָדָם עוֹשֶׂה בְּבֵיתוֹ בֶּדֶק בֶּדֶק בָּיִת וְגוּף וְעַל נְשָׁמָה לֹא תִּפְסַח יוֹם יוֹם שָׁעָה שָׁעָה וְלֹא רַק בְּפֶסַח וְהָעִקַּר הַצְנֵעַ לֶכֶת אַל תִּשְׁתַּכֵּר מִיַּיִן וּלְעוֹלָם אַל תֹאמַר אֲנִי וְאַפְסִי אַיִן כִּי הַגְּדֻלָּה לֵאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם אָנוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת נִשְׁמוֹר עַל הַיְּקוּם וְכִי רַק בַּעֲשִׂיַּת צֶדֶק מִקְדָּשֶׁנוּ יָקוּם אָז חֱיֵה וְתֵן לִחְיוֹת לִבְנֵי בְּרִית וְלַגֵּר וְאֶת הָרֶשַׁע וְהַפֶּשַׁע מִבָּיִת יֵשׁ לְמַגֵּר עַמֶּנוּ זוֹכֵר שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם גֵּר וּנְקַיֵּם כל דִּכְפִין יָחוֹג יֵיתֵי וְיִפְסַח וְכֹל דִּצְרִיך יִיטַב לוֹ ורוח וְגָם יִשְׂמַח בְּזָכְרֵנוּ כִּי עֲבָדִים הָיִינוּ אָז בְּמִצְרַיִם וְכִי הָעַבְדוּת הָיְתָה שָׁם כְּאֶבֶן רְחַיִם נִזְכּוֹר גָּם אֶת הַנֵּס מִשָׁמַיִם