השורשים של שיתוף הפעולה הביטחוני המתרחב בין ישראל, סעודיה ומדינות המפרץ - מול איומים ברורים, מיידיים וקטלניים של האייתולות והטרור האיסלאמי - נשתלו ב"מלחמת ששת הימים" ובמלחמת האזרחים בתימן בתחילת שנות ה-60'.
משמעות הניצחון הישראלי חורגת מההקשר הצר של הסכסוך הערבי-ישראלי, ומציגה את ישראל כיצרן ביטחון לאומי למען ארה"ב: מוצב קדמי המשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב, ללא צורך בחיילים ובסיסים אמריקנים.
ביוני 1967 העניקה ישראל בונוס גיאו-אסטרטגי לארה"ב ומהלומה גיאו-אסטרטגית לברה"מ, על-ידי הבסת צבאו של נאצר, הרודן האנטי-אמריקני והפרו-סובייטי שפעל להפלת כל המשטרים הערבים המלוכניים הפרו-מערביים, וחתר להנהגת העולם הערבי.
מוקד פעילותו הצבאית, בסיוע סובייטי, היה בתימן, עקב אכילס סעודי, אותה ראה כמקפצה להפיכות במפיקות הנפט סעודיה, עומאן, כווית, איחוד האמירויות ובחריין, והשתלטות על מיצרי באב-אל-מנדב והורמוז, הקריטים ליציבות מחירי הנפט וכלכלת העולם. הצלחת נאצר הייתה גורמת לסחף אנטי-אמריקני ביטחוני, כלכלי ומדיני במיוחד במזרח התיכון, המפרץ הפרסי, האוקינוס ההודי, ים סוף והים התיכון.
השוטר האמריקני
מלחמת ששת הימים ניתצה את כוח ההרתעה של נאצר, כפתה עליו נסיגה צבאית משפילה מתימן, חילצה את סעודיה ממלתעותיו הקטלניות, חיזקה את מעמד המשטרים הערבים הפרו-מערביים על חשבון המשטרים הפרו-סוביטיים, ושידרגה את שתוף הפעולה האסטרטגי סעודיה-ארה"ב.
הניצחון הישראלי המוחץ גם הביא להפסקת הסיוע של נאצר לבדלנים הערבים בחוזיסטן (מע' אירן) ולגורמים נוספים באירן שפעלו להפלת השאה הפרסי, שהיה "השוטר האמריקני של המפרץ הפרסי".
במקביל, הביסה ישראל את סוריה הפרו-סובייטית שלא הסתירה את שאיפתה להחזיר את "דרום סוריה הגדולה" (ירדן הפרו-אמריקנית) לחיק האומה הסורית. ואכן, בספטמבר 1970 פלשה סוריה לירדן, אך נסוגה אחרי שלושה ימים עקב איומי ארה"ב, תפקוד צבאי ירדני מרשים, תפקוד צבאי סורי לקוי, היערכות צה"ל על הגבול המשותף ישראל-סוריה-ירדן, והנכונות להפעיל את חיל האויר הישראלי (בברכת המלך חוסיין).
אמנם, בעקבות "מלחמת ששת הימים", המטיר בית המלוכה הסעודי על ישראל וארה"ב מלל שלילי לוהט, אך בפועל הקרינה סעודיה הערכה להשלכות החיוביות של הניצחון הישראלי, כפי שמציין חוקר מאוניברסיטת מישיגן. לדוגמה, סעודיה שלחה תגבורת צבאית למצרים, אך כיוונה שתגיע לאחר המלחמה; פעלה לצמצום השלכות חרם הנפט על ארה"ב, שהוסר לחלוטין בספטמבר 1967; והתמקדה בשתוף פעולה ארוך-טווח עם ארה"ב מול איומי הרדיקליות הערבית והקומוניזם הסובייטי. לצד הכרזות מילוליות על נאמנות ללא-סייג לעניין הפלשתיני, גרשה סעודיה מאות פעילים פלשתינים.
האם ב-2017 תיישם ארה"ב את לקחי 1967, תכיר בתרומת ישראל בהקשר הרחב של המזרח התיכון, בפער בין המלל והמעש הערביים, ובמשקל האמיתי של העניין הפלשתיני, בהשוואה לאיומים על ארה"ב מכיוון האייטולות באירן והטרור האיסלאמי, והצורך לייצב משטרים ערביים פרו-אמריקנים?