המתח בתרבות האתית של האדם בין מה שמותר על-פי חוק או מכל מקום לא נאסר, לבין מה שאדם אוסר על עצמו על-פי מצפנו הערכי ועל-פי נאמנותו לרוח החוק ולא רק לסעיפיו, הוא ותיק כימי מודעותו של האדם כי הוא, כנברא בצלם, הנו יצור בוחר, לא בין המותר לבין האסור אלא בין הטוב לבין הרע. מי שזוכה להיות אזרח בחברה המסדירה את חייה על-פי חוקים 'טובים', יודע גם יודע כי יש שאיננו זוכה - והוא אזרח בחברה המסדירה את חייה על-פי חוקים לא 'טובים', ודברי ימי האומות על הפלנטה ארץ מוכיחים, כי אכן יש שזכו - והציות לחוק עלה בקנה אחד עם הטוב והישר, ויש שלא זכו - והציות לחוק היה בחינת עוון.
המונח "חוקים טובים" הוא תנכ"י. עזרא הסופר, הקורא בסוכות בירושלים, מעל דוכן של עץ, בתורה שנשכחה בגולה, משמיע באוזני שבי ציון מעין תפילה שכולה שיח ופניה ישירה לאלוהי ישראל נותן התורה, ואומר "וְעַ֤ל הַר-סִינַי֙ יָרַ֔דְתָּ וְדַבֵּ֥ר עִמָּהֶ֖ם מִשָּׁמָ֑יִם, וַתִּתֵּ֨ן לָהֶ֜ם מִשְׁפָּטִ֤ים יְשָׁרִים֙ וְתוֹר֣וֹת אֱמֶ֔ת חֻקִּ֥ים וּמִצְוֹ֖ת טוֹבִֽים" ( נחמיה ט',י"ג). יש להניח כי במשתמע אומר עזרא לקהל שהיה נאמן בניכר לחוקי ארתחששתא, שאלה לא היו 'טובים' למרות שהמלך עצמו היה נדיב לא רק בהתירו את שיבת ציון אלא בהענקת משאבי עתק למימושה. אדם שומע מן המינוח כי השמירה על החוק כשלעצמו, כמצוות מלך, היא ציות למימוש צורך קיומי, אולם חוק זה אינו מחייב אלא כל זמן שהאדם הוא נתינו של אותו מלך ומתפלל לשלומה של אותה מלכות. 'חוקים טובים', אינם תלויים בשלטון, הם מחייבים גם כשאדם הוא "בדרך", כשהוא נעקר מארצו והולך אל גלויות, ומציב שם ציונים מעצם השמירה עליהם ואין מלך שיכפה עליו כשהוא בדרך חוקיו שאינם 'טובים', גם אם הם חוקי חסד. לא מקרה הוא שהמשפט רב המשמעות הזה מושמע באוזני שבי ציון ימים אחר המעבר בין גולה לגאולה. עם שרוב ימיו היה "בדרך", נקרא להפנים שבלכתו, בנועו, בנדודיו, גם בניכר, הוא משול כמי שהוא האוצר של "חֻקִּ֥ים וּמִצְוֹ֖ת טוֹבִֽים" שניתנו בסיני כי הם "מִשְׁפָּטִ֤ים יְשָׁרִים֙ וְתוֹר֣וֹת אֱמֶ֔ת" בכל מקום ובכל זמן, "בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ" (דברים ו',ז'), ואם אונסים של גלות השכיחו ממנו.
יש לפועל ה.ל.ך מהלכים מעוררי השראה בעולם המצוות והחוקים והמשפטים. הוא חורג ממשמעה של תנועה אנטומית והופך למופשט וגורר עימו גם את השם ד.ר.ך ועושה אותה מטפורה מופשטת גם היא שמשמעה אורח חיים, ולמעלה מזה, מהות ערכית טוטאלית. אי-אפשר שלא לחוש בכך גם בפסוק של קריאת שמע אף על-פי שפשטו של "וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ" יכול להיות בדרך של ממש, בה נע אדם פיזית ממקום למקום וגם במשאותיו אינו פטור משמירה על המצוות. אבל מי שאינו שומע את ההפשטה בתיבות ששומע שלמה מפי הגבורה עם כינון המקדש "וְאִ֣ם תֵּלֵ֣ךְ בִּדְרָכַ֗י לִשְׁמֹ֤ר חֻקַּי֙ וּמִצְוֹתַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הָלַ֖ךְ דָּוִ֣יד אָבִ֑יךָ וְהַאֲרַכְתִּ֖י אֶת-יָמֶֽיךָ" (מלכים א' ג' י"ד) הוא כמי שאיננו יורד לסוף משמעו הפשוט של מדרש השם. ההליכה אינה הליכה והדרך אינה דרך, והמלך היורש את אביו דוד שומע כי 'ללכת' משמע לשמור את המצווה, ו'דרכיי' משמעו לדבוק בשמירת ליבת החוקים הטובים, המשפטים הישרים, ותורות האמת.
מילים נרדפות
הצימוד של הפועל ה.ל.ך הוא לא רק למִצְוֹ֖ת, בדגש למִצְוֹתַ֖י, הוא גם לחֻקֹּתַ בדגש לחֻקֹּתַי֙. אי-אפשר שהמילים נרדפות, אם כי כך הן מתיישבות לכאורה בקריאה ראשונה. בהיבנות הבית, עוד בטרם תכלה המלאכה, נאמר " וַֽיְהִי֙ דְּבַר ה' אֶל שְׁלֹמֹ֖ה לֵאמֹֽר. הַבַּ֨יִת הַזֶּ֜ה אֲשֶׁר אַתָּ֣ה בֹנֶ֗ה, אִם תֵּלֵ֤ךְ בְּחֻקֹּתַי֙ וְאֶת מִשְׁפָּטַ֣י תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְשָׁמַרְתָּ֥ אֶת כָּל מִצְוֹתַ֖י לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת דְּבָרִי֙ אִתָּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל דָּוִ֥ד אָבִֽיךָ. וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֥א אֶעֱזֹ֖ב אֶת עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (שם, ו',י"א-י"ג). אכן יש הליכה גם בְּחֻקֹּתַי֙ וגם במִצְוֹתַ֖י ו'הליכה' זאת היא תנאי לקיום וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וגם ל וְלֹ֥א אֶעֱזֹ֖ב אֶת עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל. אם המילים נרדפות, התנאי הוא אחד, אבל אם אינן נרדפות התנאי הוא כפול. חכמים אומרים כי משפט זה המיוחס לה' בכבודו ובעצמו, אחיה השילוני הנביא הוא שאמרו, שנקרא לאומרו, ואף על-פי ששלמה עצמו חשוב נביא, תנאי זה על-ידי נביא נאמר לנביא, כאילו גם נביא צריך חיזוק על-ידי נביא למען יעמוד במבחן העליון של הליכה על-פי התוואי של מלך עליון, כי אם חלילה לא ילך - יבולע לו ולעם, ואם ילך - יאריך ימים הוא ועמו.
אחיה השילוני נשמע כחוזר על התנאי הקדמון בספר ויקרא כ"ו, ג' "אִם בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם". רש"י על אתר אינו רואה בחֻקֹּתַ֖י ובמקבילתו מִצְוֹתַ֣י מילים נרדפות, ואומר, " אם בחוקותי תלכו - יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה". בחֻקֹּתַ֖י יש רק הליכה, במִצְוֹתַ֣י שיש גם בהם הליכה, יש בעיקר וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם. אחיה השילוני שהמסורת אומרת עליו שהוא אחד מן השבעה "שקפלו את העולם כולו" (בבא בתרא קכ"א,ב') כלומר שחי לראות גם דורו גם דורות ראשונים רחוקים כאילו קפל את הזמן, כגון מתושלח שראה את אדם, ושם שראה את מתושלח, ויעקב שראה את שם, ועמרם שראה את יעקב "ואחיה השילוני שראה את עמרם, ואליהו שראה את אחיה השילוני ועדיין קיים" (שם). בהקדמתו ל'יד החזקה כותב' ברמב"ם " ואחיה השילוני מיוצאי מצרים היה, ולוי היה, ושמע ממשה, והיה קטן בימי משה והוא קיבל מדוד ובית דינו". על-פי המסורת הזאת, כשחז"ל אומרים כי אחיה השילוני, הנביא הישיש, העיוור, הוא שאמרו לשלמה כי התנאי לקיום הממלכה הוא בהליכה בחוקים ובעשיית המצוות, מגלה לו מה שכבר ירד בהר ביני למשה, ואף על-פי שקטן היה, הוא מסמל את העיקר של מסירת התורה ממשה ועד לחכמי הדורות, ובתורה זאת מבדילים בין בְּחֻקֹּתַי֙ לבין מִצְוֹתַ֖י, שמצוות הן עשייה, הליכה על-פי החוק, ציות למשפטים, ואילו חוקותי הן, "עמלים בתרה" גם כשאין חוק, 'עמלים' לא רק במשמע של לימודה של תורה, אלא במשמע שכל עמלו של האדם, אורחו, רבעו, השתדלויותיו לקיים עצמו ואת ביתו ואת עירו ואת עמו בהשראה של רוחה של תורה שאמרה " וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י ה' לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֥ע יְקֹוָ֖ק לַאֲבֹתֶֽיךָ"(דברים ו',י"ח). אין צריך לומר שהליכה בחוקים 'לא טובים' שעל-פי המינוחים של היום חשובים כחוקים ש"דגל שחור מונף עליהם" וגם אם נחקקו כמשפט אין לציית להם הם לרועץ, אלא שגם הליכה ב"חוקים טובים' אפילו ירדו מסיני, אין שגיא אם אין גם הליכה בחוקותי, בישר ובטוב מכל מקום, גם אם חוק לא אמור, כי החיים אחר הכל רחבים מיני ים, ואי-אפשר שכל מה שמתרחש בהם בצמתים של היום יחכה לו שם חוק. מה שמחכה הוא דרכה של דורה, הליכה לאור תכליתה.
לא מפתיע למצוא כי שהמסורת אומרת עליו על דוד שבא והעמיד את כל תרי"ג המצוות על אחת עשרה, משמע יש לשמור על כולן, ל'עשות' את כולן אבל הליבה עומדת על אחד עשר ובהם גם "הוֹלֵ֣ךְ תָּ֭מִים וּפֹעֵ֥ל צֶ֑דֶק וְדֹבֵ֥ר אֱ֝מֶ֗ת בִּלְבָבֽוֹ" (תהלים ט"ו,ב'). אין "עשיה" בהולך תמים, ואף על-פי שהתורה אמרה - לאברהם ולכלל ישראל ולכל אדם - " הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים" (בראשית י"ז, א') ב ב'הִתְהַלֵּ֥ךְ' יש עשייה 'וּפֹעֵ֥ל צֶ֑דֶק', הרי ב' וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים' אין עשייה, אין אלא וְדֹבֵ֥ר אֱ֝מֶ֗ת בִּלְבָבֽוֹ' ועל אמת שבלב אין דיין היושב בדין יכול לשפוט, והדבר מסור כולו לאלוהים, לאדם עצמו.
מותר לומר ששלמה הפנים. בספר משלי שכתב על-פי המסורת הוא אומר "הוֹלֵ֣ךְ תָּ֭מִים יִוָּשֵׁ֑עַ וְנֶעְקַ֥שׁ דְּ֝רָכַ֗יִם יִפּ֥וֹל בְּאֶחָֽת" (משלי כ"ח,י"ח), ההולך בחוקות התורה, ההולך שלם, תמים, יוושע, יאריך ימים, אבל המכפיל דרכו ל דְּ֝רָכַ֗יִם, אחת בגלוי, והשנייה שבלב סותרת את הגלויה, ייפול באחת, בבי'ת של שווא, מן השתיים. גדול הדין, גדול ממנו "לפנים משורת הדין", ההתנהלות החותרת לקיים את הפנים שבדין, את גרעין עיקרה של כוונת התורה הטמון בו. אכן יש מפרשים ש'לפנים משורת הדין' זאת פשרה, (רש"י) זה להיטיב מעבר למה שהמשפט במערומיו מצווה על הדיין ועל כל אדם, אבל הבחירה במילה "לפנים" מרמזת, מי אינו שומע, שיש בעולם דין, והוא חשוב מאין כמוהו, אבל הוא לא סתמי, הוא לא רק החלטת רוב על-פי חלוקה מקרית ומזדמנת, אפילו לא רק על-פי הכתוב, אלא הוא בנוי על גרעין על חוקת התורה, ומחוקתה- משפטיה.
משה אמר. אחיה השילוני שקפל את העולם בשנותיו, חזר והתרה. שלמה, שבנה המקדש שמע. אך ימיו האחרונים מעידים עליו כי לא עמד לו כוחו ללכת כל ימיו על-פי ליבת התורה, וממלכתו נקרעה לשניים, וסוף דבר העם גלה, ועזרא הסופר שב והתרה בשבי ציון לבל יזנחו עוד את ההליכה בחוקות התורה, והשאר רשום בספרי דברי ימי האומה ויהיה רצון כי מה שיירשם בה מכאן ועד כל העתידות, יהיה לישר ולטוב.