ישראל זה אנחנו

הייתה הפגנה של השמאל, הרצוג דיבר, הוא אמר משהו על חזית של מפלגות השמאל והמרכז. אמר, הוא אמר שמנהיגי המפלגות צריכים לשים את האגו בצד, שעות צחקתי. אך בדברי התבונה והשכל הפליאה טליה ששון. טליה ששון הנושאת בתואר נשיאת הקרן החדשה לישראל. הגברת ששון מצוטטת כאומרת: "אנחנו צאצאי דור המייסדים של המדינה; שירתנו את המדינה הזאת בכל דרך - בצבא, במקומות העבודה, סבינו הורינו ואנחנו בנינו את מוסדות המדינה, וכל אחד מכם, והלבנה הקטנה שהוא הוסיף. אנחנו לא נוותר על המדינה שלנו ועל חזונה. היא שייכת לנו. כי ישראל זה אנחנו". "היא" כלומר המדינה, "שייכת לנו" ומשמעה איננה שייכת לאחרים. לדעתה של טליה ששון וכנראה גם לדעתם של חבריה להפגנה, מדינת ישראל שייכת לשמאל, מדינת ישראל לא שייכת לתושבי שדרות המופגזים, היא לא שייכת לתושבי קריית שמונה וחצור הגלילית, היא גם לא שייכת לתושבי יהודה ושומרון החלוצים בני ימינו, היא שייכת לשמאל, השמאל הצבוע והתבוסתן של הביצה התל אביבית. "ישראל זה אנחנו" אומרת טליה ששון. ישראל איננה בית שאן, ואיננה עפולה, ישראל איננה שוק הכרמל ושוק מחנה יהודה, ישראל היא רמת אביב ג', ישראל היא מרחביה. "ישראל זה אנחנו". שתי מסקנות עיקריות ניתן להסיק מדבריה של הגברת ששון: 1. סרטן אידיאולוגי חולני ואלים פשה במוחותיהם של רבים מהדור השני והשלישי של אנשים שעסקו בהקמת המדינה. הרווחה הכלכלית, הכסף הקל, הפער העצום בין האידיאולוגיה לבין חיי המעש בכל הקשור לשוויון עם השכבות החלשות, טמטם להם את המוח, והם עוסקים באינטנסיביות בהריסה של כל מה שהוריהם ובסביהם בנו בעמל כה רב. 2. רובו המכריע של הציבור הישראלי חכם, חכם מאד, וירחיק את החולי האידיאולוגי הקשה הזה מכל אפשרות של אחיזה בהגה. נאומים בכיכרות הם דבר מתוכנן, את הדברים שאומרים הכיכרות אפשר לסגנן ולכבס מראש על-מנת לנסות לפחות ליצור איזה שהוא מכנה משותף עם כלל הציבור, אך כאשר השתן מציף את הראש, כנראה שאין כל סיכוי להכנה ו/או כיבוס מילים תועלתי. וממש כמו הסרט גבעת חלפון החוזר ונשנה בכל יום העצמאות, חוזר השמאל הישראלי לירות לעצמו ברגליים מעל כל בימה אפשרית, וכל עוד כך ימשיך, הרוב המכריע של הציבור הישראלי ימשיך לזרוק אותו מכל המדרגות הפוליטיות.