מאז ומתמיד העיתונות הייתה מגויסת. היא הביאה את דברו של הקיסר, המלך ועושי דברם. לעתים קרובות היא החליפה קרובים ועברה לשרת גם את הצד השני. בצד השני כמות הצדק, מדפי האמת וגגות היושר במחסנים הם בדיוק כמו בצד הראשון, אבל ייתכן שהמטבע יותר קשה. מי שסבור שיש עיתונות חופשית או חופש עיתונות, לחלופין ו/או לסירוגין – שוגה באשליות מתוקות עם השפעות ארוכות מטווח.
אדם שאוכל דגים - אוהב דגים? אם אדם קוטף פרחים - סימן שהוא אוהב פרחים? בשני המקרים אדם כזה אוהב את עצמו ומשתדל ליפות ולהשביע את גחמותיו בעזרת דגים ו/או פרחים. עשירים עושים זאת גם באמצעות עיתונות 'אוהדת' או דוגמניות. כלומר, כמו שהם קונים נשים דקות גזרה בנות 25 הם קונים ספסל ב
עיתון. כמו שקונים מודעת אבל עם קצת יותר שמחה. כן, יש גם סחר-מכר בנושא ולפעמים ה'עיתונאי' מוזמן לעשות סיבוב על מכוניתו החדשה של הטייקון (מחירה 2.5 מיליון דולר) ו/או על הדוגמנית החדשה. הדגם המשומש עובר לעורך. מה לא ברור בטכניקת הגומלין והתגמולין שבמרכז החיים שלנו? האם העיתונאי המצטיין לשעבר, לכאורה
רונאל פישר, התנהל מחוץ לאטמוספרת המציאות?
אם מישהו רוצה ללמוד כמה שחיתות מסתתרת מאחורי הקלעים של הצגת התיאטרון ששמה 'העיתונות' – יקרא את ספרו של הצרפתי מופאסאן, 'בל אמי', שיצא לאור כבר ב-1885 וטרם נאנס ליחו. בסוף חייו היה הסופר הגאוני מאופסן בבית משוגעים. הוא בחר להשתגע כי המציאות הייתה אופציה גרועה יותר. בקצה ימיו בא לבקרו חברו אכסל מונתה (מגילת סן מיקלה) ומצא אותו מפזר זירעונים בגינה. מה אתה עושה? שאל את הסופר שכמעט היה אדיש למראה חברו האהוב. אני זורע, ענה הסופר, ככדי שיצמחו עוד הרבה מופאסאנים...
50 גוונים של צביעות
כדי לסמן מדיד כלשהו לכמות הצבע, רמת הצביעות וריכוז העופרת הרעילה הנפוצה בקרב ה'בחורים-הזעצערים' בדפוס העברייני של התקשורת, יש להתבונן בשתי דוגמאות חברתיות: העיתון '
ישראל היום' זוכה למנה גדושה של התנגדות מתחומי אירגוני חופש הפרט, הביטוי, העיתונות וגם זכויות
האדם הפלשתינים. ההגנה הנלהבת משתרעת על בריקדות המהות, האיכות והכמות של הדמוקרטיה – שהעיתון 'ישראל איום' מהווה סכנה נוראה לעצם קיומם מעצם היותו עיתון רפש-שטני, פאשיסטי, יציר כפיו של אשמדאי, המשרת את המנוולים והממזרים השואפים לשנות את החוקים בלי שנדע על כך.
כן, שמעתם נכון - העיתונות היומית על שלוחותיה בתקשורת, מקיימת יחסי-מין מחוץ למסגרת נישואין עם חוגים צחורי כנף באקדמיה הנאורה השורה באוניברסיטאות של המדינה (גם כאלה שמחרימים את עצמם, אבל לא את תלוש המשכורת שלהם). היא יוצאת כל לילה לשחוט את העיתון הזה כי הוא מהווה סכנה קיומית לדמוקרטיה השבירה שלנו... דווקא בעקבות דרישתה של סעודיה לסגור את אל-ג'זירה, ביטאונו של ברון הטרור האיסלאמיסטי העולמי ופטרונו של החמאס, נזעקו כבשני הנאורות ברחבי עולם להתריע מפני התוקפנות הגסה המאיימת להרוס את חופש העיתונות והביטוי. אוי לנו מפני המספריים של הגזרה השווה...
בחלק השני של ההדגמה, מתקיימות בארצנו 'תנועות-מנהיג', ללא שמץ חופש וללא ביטוי של חופש-ביטוי, ללא כל בושה דמוקרטית, כגון 'יש עתיד', 'כולנו', '
ישראל ביתנו'. אלה מפלגות של איש אחד הבוחר לעצמו את השאר על גבי מצע. בעולם הציני שבו אנו משכשכים מפלגות-יחיד אינן מהוות שמץ איום למהות דמוקרטיה או לפחות דוגמה רעה שיש להוקיעה. מנהיגי סגולה אלה טוענים, בכנסת ובציבור, שהם אלה המגוננים בחזה חשוף על בית המשפט העליון, על ערכי צהל, על
חופש הביטוי הלאומי, על העיתונות, על זכויות האזרח, הערבים והלסביות ועל הדמוקרטיה – מה לא? אתם חשים באבסורד? קשה להבחין כיוון שזיקית-הצביעות הנפיצה מסווה כל גוון של צבע באורה המלטף ועוטפת אותנו גם בחמלתם הרוטטת לבעלי-חיים. חמלה שכזו הייתה נהוגה גם בגרמניה שלפני.
תחקירנות שותתת אדם
הפרקטיקה של כל מוסד עיתונאי/תקשורתי מצליח ובעל השפעה בנויה לא רק על הגיבוי שהוא מסוגל להעניק לפוליטיקאים ו/או טייקונים אלא גם על הכושר התחקירני שהוא מפתח במיומנות במרוצת השנים. השיטה של רונאל פישר לכאורה זכתה להצלחה כלכלית ניכרת. אתה – כלומר העיתונאי שבתוכך – בא אל אישיות שנויה במחלוקת ואומרת, יש לנו חומר תחקירי כלשהו ויש לי שאלות לשאול. איך בכלל הגעת אלי? שואל האזרח רב-ההשפעה שהפך לקפקא, כי גם לו יש קשרים ביחידות החוקרות. העיתונאי לא יאמר לו שאת החומר אסף חוקר פרטי בשירותו של אייל נוגח הון ואון מהצד השני של שרשרת המזון. האיש מאחורי המזון כבר הציע לתחקירנים עבור מימון המחקר ופרסומו, נניח 350 אלף (בדולרים, כמובן). מה עושים עכשיו שואל התחקירן את הנלחץ התורני? כמה שווה לכם לא לפרסם את התחקיר הזה? שואל הנכבד ומתיישב בכבדות בכיסאו. תראה אומר התחקירן המכובד גם הוא, כבר השקענו פה חצי מיליון (בדולרים, כמובן) ויש עוד כמה נתיבים פתוחים... כמה, אתה מציע, יעלה לסגור את הסרט הזה, זה ממש ספרות זולה? תוסיף עוד מאתים, אומר התחקירן. וכך נגנזת מהות התחקיר ומה שמתפרסם ראוי לפוליצר או פוליצ'וק.
העיתונות נגד הציבור וביבי
התעקשותן של העיתונות והתקשורת להציג את ישראל כמנודה, כמבוזה, כמוחרמת, כחרמנית, כמכותרת בזירה הבינלאומית, כחנוקה וכשותתת ריר אינה תוצאה של חוסר כשרון, חוסר היגיון, עיוורון או טמטום אנושי של עורכיה ומערכיה. זו תוצאה של שנאה עצמית (כבושה) עזה כמוות. כיוון שהתקשורת שונאת עד מוות את ביבי, שרה, המתנחלים, כיבוש הארץ והרג מחבלים לוחמי חופש – היא מכה את עצמה בראש בכל פעם שנחתם הסכם בהיי-טק, באפריקה ואפילו בהודו או בסין הרחוקה. אל תתפלאו אם העיתונות תחל מעתה להמעיט בערכה של הודו ותהפוך אותה לסוג של תרנגול. והכותרת תהיה מצא תרנגול (ביבי) תרנגול הודו - והודו ל'שם'. כי לא ייתכן שלא יהיה פה חרא – כזה שממש מעורר מצוקה נוראית... ואיך ניתן יהיה לעשות 'הוקוס-פוקוס', להעלים את ביבי ועושי דבריו - ממש להחזיר לנו את הבולשביזם החלוצי, המפואר, ש'הקים' המדינה שלנו?
איך זה, רבים בתקשורת שואלים בפליאה, ישראל מצליחה בכל זאת, למרות ביבי, הליכוד, המתנחלים, הספרדים, הפריפרייה, המזוזות, החרדים וכדומה? השאלה האמתית היא: תראו איך ישראל מצליחה - למרותכם!
שלושה בהיסח דעת
שלושה באים בהיסח הדעת, אומר התלמוד - ביניהם מציאה ועקרב.
נוחי דנקנר שנמצא בקשיים גדולים התקנא בצל של פישמן שמצליח להשיג הלוואות ענק בכל הבנקים המכובדים ככל שחפצה כף ידו מבלי להתחייב ומבלי לספק בטוחות. גם הדיילת הפרטית שלו הצליחה לגלח (כאילו) 50 מיליון בעוד ידו אוחזת בידה. ידו אוחזת, בין השאר, את העיתונים 'גלובס' ו'
ידיעות אחרונות'. מה עוד צריך הבן-אדם (חושב לעצמו נוחי המפרפר) אם יש לו יותר מציפור ביד?
נוחי זקוק בדחיפות להלוואות ענק כדי למשוך עוד קצת זמן בצמרת לפני שהוא עף – הוא רוכש בחיפזון תנין זולל, רעב ותאב - את 'מעריב' תמורת 650 מיליון. המספר מתווה את סדר-גודלה של ההלוואה שנוחי מבקש להזריק לעצמו באמצעות הבנקים שייאותו לו באמצעות העיתון שרכש. אותם מוסדות בנקאיים מפוארים (הבנקים) שלא עושים שום מאמץ להשתחרר מפישמן יכניסו אחר כבוד גם את 'מעריב' לקלאב. זה כוחה של עיתונות חופשית (שהיא מעניקה חופש פעולה) - ומה לא עושים גם למען חופש ביטוי (אולי שני מיליארד?) כדי שהיא תהיה גם לוחמנית וגם חסרת-פשרות? מציאה יש פה, איפה העוקץ?
