רבים וטובים עדיין תוהים אם יש בכלל הצדקה לציין, מדי שנה בשנה בעת הזו, כאן, במדינת ישראל הבנויה, את זכר חורבן הבית של תשעה באב, או שמא אין זה אלא אנכרוניזם לשמו, שלפחות על-פי פרספקטיבה היסטורית, ראוי שיעבור מן העולם.
התשובה לכך היא ברורה בתכלית. אחרי ככלות הכל לא יעלה על הדעת למחוק, ככה סתם, ולהעלים במחי יד אחת, אלפיים שנות-היסטוריה מתולדות העם ומתולדות דתו.ובהקשר לכך מן הראוי לזכור שגם בתקופת תקומתו של הבית השני היו כל דיני תשעה באב וכל הלכותיו שרירים וקיימים.
אז נכון שצום תשעה באב, וזכר החורבן שהוא מעורר, לא יסופו אי-פעם מקרב העם היהודי, גם לאחר הקמת המדינה. אלא שצורתו ודרכי-ביטויו של יום האבל הזה טעונות, כמובן, שינוי, עם המפנה המכריע שחל בתולדות העם היהודי, שאם לא כן - עלול תשעה באב להפוך, בסופו של דבר, לכלי שצורתו כלל אינה מבטאת את תוכנו.
זיכרון העבר
כך או אחרת, לית מאן דפליג, שמן ההכרח הוא שרישומה של התמורה הגדולה בתולדות ישראל, בעקבות חידוש עצמאותנו במלחמת השחרור, יוכרז בתוכנו ובמועדו של תשעה באב, כמו גם בשאר המועדים שבלוח השנה היהודי, שמשמעותם היא, כמובן, זיכרון העבר.
ובתוך כך, מן הראוי לציין שיותר מכל מתבטאת התמורה הזו בימים שבין המיצרים, כמו גם בתחושתנו לגבי תשעה באב. מה שהיה ביטוי לתחושת מציאותה של האומה היהודית בגלות - הפך לנו ליום-זיכרון לעברה. אחרי ככלות הכל יש לזכור שלעולם לא תוכל הגלות להעלם מתודעתו של עם ישראל כמאורע הגורלי של דרכו בהיסטוריה.
