שאריות התחפושת

א. ספינת-נשק

גוֹסט-ריידר, הדגם החדש (J) של ספינת-הנשק הרקולס א̤י-סי-130, מוכן לכניסה לשירות מבצעי, שתהיה תוך כשנה וחצי. כך דיווח לוטננט-ג'נרל מרשאל וֶב, מפקד הכוחות למבצעים מיוחדים של חיל-האוויר האמריקני, שמפעיל את ספינות-הנשק הללו. לדבריו, קצב הפעולות של ספינות-הנשק באפגניסטן, בעירק, בסוריה ובמקומות כאלה גבוה מכדי שהאמריקנים יוכלו להכשיר די מפעילים לדגם החדש. לפיכך, מתעכבת כניסת הדגם החדש לשירות מבצעי. ספינות-הנשק הרקולס החלו לטוס במלחמת ויטנאם, והוכיחו את יעילותן הרבה בהספקת סיוע קרוב באיגוף אנכי. מאז יש להן שימוש רב בכל המערכות האמריקניות, כשהן מסייעות בעיקר לכוחות למבצעים מיוחדים. לגוסט-ריידר יש מכשור תעופתי (אוויוניקה) דיגיטלי ומערכת תקיפה מדויקת, שכוללת חיישנים אלקטרו-אופטיים, מערכת בקרת-אש ומערכת לשיגור חימוש חכם ומדויק (חמ"ם). הוא חמוש בתותחים מתכווננים ומיוצבים 30 מ"מ ו-105 מ"מ, שמותקנים משני צדי המטוס. חיל-האוויר האמריקני מפעיל עשרה מטוסים גוסט-ריידר, ומתכנן לרכוש עוד 27 מחברת לוקהיד מרטין, יצרניתם. בינתיים הוציא החיל משירות כשלושים ספינות-נשק דגמים קודמים.

ב. סמרטוט

גרסתא דינקותא מייחסת לד"ר בנימין זאב הרצל את האמירה, שדגל הוא סמרטוט צבעוני. זה נכון, אלא שזה רק חצי התמונה. דגלים הוליכו אנשים למעשי גבורה אדירים. נזכיר רק את הדגל כחול-לבן, שהניפו אנשי אצ"ל בראשות פאוול פרנקל מעל בניין בכיכר בגטו וארשה המורד. נזכרתי באמרתו של הרצל לנוכח הסערה האמריקנית (שאני מניח, שתיובא אלינו די בקרוב) - סירוב שחקני הפוטבול לכבד את הדגל ואת ההמנון האמריקני בתואנות שונות. כמעט כל אירוע רשמי בארצות-הברית נפתח בשירת ההמנון ובשבועה לדגל. יתר על כן, לובש מדים, גם אם אינו במדים, חייב לקום כשמניפים דגל, או מצניעים אותו, לפנות אל הדגל, ולהניח את ידו על לבו. לו החלו זאת אצלנו, היו הצדיקים-רק-בעיני-עצמם משתנקים מרוב צרחותיהם בדבר לאומנות ופאשיזם. אין לי מושג לאן יתפתח העימות האמריקני, שהחל לפני כשנתיים, עוד בימי אובמה, ולאן נושבת דעת-הקהל האמריקני. ברור לי, שהתערבות הנשיא טראמפ בנושא, מחריפה את תגובת מתנגדיו.

ג. גרמניה אחרת?

אחד השקרים הנפוצים ביותר במדיניות החוץ הישראלית, שיש גרמניה אחרת. השקר הומצא בשנות החמישים כדי להקל על המדינה ועל שרידי השואה לקבל כספים מגרמניה - השילומים והפיצויים, שהוציאו חלק גדול מאזרחי המדינה ממשבר העלייה והקליטה בשנות החמישים. בצד זריקת כסף לעבר ישראל ולעבר שרידי השואה שבה, גרמניה לא עשתה טיהור, ובמנגנוניה הממשלתיים לא נעשתה דה-נאציפיקציה. למען האמת, כשפרצה המלחמה הקרה (פחות או יותר, בתחילת 1948), נפסקה המדיניות האמריקנית של דה-נאציפיקציה. אנגלה מרקל, הקנצלר החדשה-ישנה של גרמניה, אוהדת לכאורה את ישראל. אם תקשיבו היטב לדבריה, תמצאו בהם ביקורת קשה עלינו, שמתבטאת במדיניות הוותיקה של האיחוד האירופי נגד המדינה ובעד אויביה, שגרמניה מאדריכליה.

ד. הוסר המסווה

החלטת מרים נאור, הנשיאה היוצאת של מועצת גדולי הבג"ץ, להחרים את הטקס הממלכתי לציון יובל להתיישבות בגולן, בבקעה, ביהודה ובשומרון, חשובה ביותר. החלטת הפקידה הממונה (ונעזוב כרגע את השיטה המפוקפקת לבחירת השופטים) נאור, שהחלטת הממשלה הנבחרת על-ידי העם לציין יובל להתיישבות "שנויה במחלוקת" מדגימה גם לתמימים, שאת בית המשפט העליון מניעות תפיסות פוליטיות, שמסבירות את פעילותו - תפיסות פוליטיות של מיעוט בציבור הישראלי. נאור הסירה ביהירותה את שאריות התחפושת מעל מועצת גדולי הבג"ץ. לדעתי, היא הכשירה את שארית ההדורים על הדרך לחקיקה, שתגביל סוף-סוף את השתלטות השופטים על תחומי ממשל, שלא נועדו להם, ופילסה דרך לאיזון מחודש בין הרשויות - אחרי כמה עשורים, שבהם חרג בג"ץ מסמכותו.