בימים אלה כאשר ראש הממשלה
בנימין נתניהו קובל כנגד המפכ"ל
רוני אלשיך, אשר במשמרתו דולפים סיפורים שיש בהם, לכאורה, פגיעה בראש הממשלה, ראוי להבהיר כיצד חיה ותוססת מערכת ההדלפות שאיש אינו יודע לבטח אם יש בהן מידע אמין או רק מידע מוטה, אם הן פוגעות בביטחון המדינה או כולן רכילות חסרת תוכן. והנה הסיפור המבהיר כיצד פועלת השיטה.
יש לי "ידיד", עורך דין בהשכלתו, שרוב הציבור כלל אינו יודע באמת מיהו אף ששמו מככב בתקשורת לעתים מזומנות, והוא ממלא תפקיד בכיר במשרד ממשלתי חשוב המופקד על התחום הנוגע לחייו, לקיומו הפיזי ואולי אף לבריאותו של כל אחד מאזרחי ישראל. ה"ידיד" הזה נושא על כתפיו תואר רב-רושם של סמנכ"ל או אפילו ראש אגף שאמור לפקח על טיב השירותים שכולנו צריכים לקבל במימונה של המדינה.
ה"ידיד" הזה שלי עודנו איש צעיר יחסית ועיקר שאיפתו היא להתקדם בחיים. התקדמות כזו פירושה תפקיד בכיר יותר ששכר נאה בצידו, גבוה בהרבה מהשכר שאותו הוא זוכה לקבל כיום. כיוון שאין זה סביר שה"ידיד" הזה יוכל לטפס, רק בכוח כישוריו הפקידותיים, לתפקיד שר הבריאות, למשל, ואפילו לא לתפקיד השר לאיכות הסביבה, האופציה הכמעט בלעדית שאליה הוא יכול לשאוף היא משרת מנכ"ל של חברה ממשלתית או אפילו מנכ"ל גוף ציבורי המעניק שירותים - משרה ששררה ושכרה בצידה ואולי גם רכב ממשלתי צמוד, כולל נהג אישי.
מה יכול פקיד בכיר כמו ה"ידיד" הזה שלי לעשות כדי ששמו יעלה על שולחן הדיונים לקראת קידום עתידי? הוא חייב, כנהוג במקומותינו, לייצר לעצמו שם-טוב בתקשורת. ואיך עושים זאת? מאמצים עיתונאי או עיתונאית אל חיק השלטון והמידע הראוי לפרסום - ומדליפים לו או לה, חומרים בלעדיים מתחום העיסוק הממלכתי. כולם עושים כך - בכירים ופקידים מן השורה - ולמה זה יגרע חלקו של בכיר כמו "ידידי" המלומד? ואכן הפקיד השאפתן הזה אימץ אל חיקו כתבלב/ת חצר הזוכה לקטוף פירות נאים מן הבוסתן הציבורי של המשרד שבו הוא משמש "פקיד בכיר". וכך זוכים "אנשים חושבים" ליהנות מסיפורים "בריאים" ושמו של "המפקח" זוכה לקידום שמו בדלת סתרים אחורית כלשהי.
על-פי החוק והנהלים המחייבים במשרדי הממשלה, ה"ידיד" הזה שלי איננו בעל הזכויות על המידע שהוא נושא באמתחתו. על-פי ההוראות שאותן מכיר היטב ה"ידיד" הבכיר והמלומד הזה, הוא חייב לקבל רשות מן הממונים עליו להפיץ את המידע. אך מי הוא זה במקומותינו השומר על החוק והמקפיד על המותר והאסור? בימים אלה בהם איש הישר בעיניו יעשה. מי הוא זה שיעז לומר לבכיר כמו ה"ידיד" שלי: שיואיל לבקש רשות לפרסם מידע בשעה שהוא יכול לסחור במידע כזה מבלי לתת את הדין על הפרת החוק?
מצב זה שבו כל הצדדים נהנים - ה"ידיד" הבכיר מטפח ומאדיר את שמו וכתבלב החצר שלו זוכה בסקופים - הופך את העיתונאי המודלף ממי שאמור להיות אוביקטיבי בעבודתו לסוחר המשרת את האינטרסים האישיים של ה"דלופר" שלו. האם אפשר להעלות על הדעת שעיתונאי-חצר שכזה יכתוב אי-פעם נגד מקור המידע הכמעט בלעדי שלו? זה ממש בלתי סביר. התוצאה המעשית של "עיתונאות חושפת" כזו פשוטה ורעה: כתבלב החצר הזה, במקום לשרת את האינטרסים של קוראי כלי התקשורת המשלם את שכרו, משרת את האינטרסים של המדליף המרכזי - יהיו חיוביים או שליליים. עיתונאי מן הסוג הזה לעולם לא יטרח לבדוק ולוודא מה המטרה האמתית המסתתרת מאחורי ההדלפות ומה הסיבה האמתית למסחר של תן (פרסם את שם המקור בהקשר עקיף) וקח (את המידע הבלעדי).
כך הופך הכתבלב/ת להיות "קול אדוניו" העוטה עור של כאילו "נמר" ומשרת אינטרסים לא-לו, המסוגל אפילו להפוך סיפורי מעשיות רכילותיים לכאילו-אמת. עיתונאי מן הסוג הזה וה"מידע" שהוא מוכר לציבור, מזכיר במידה רבה את סיפורי "אימא אווזה" אשר במסורת הספרותית הצרפתית, למשל, היא שם דבר לזקנה טרחנית המגעגעת וממחזרת את אותם סיפורי מעשיות חסרי חשיבות. בשפה הגרמנית נקראת הטרחנית הזו: Ganz (אווז).
השימוש המסחרי במידע כדי להאדיר את שמו של המדליף המבקש לממש את מטרתו האסטרטגית ולהתקדם בחיים, דומה להתמכרות לסמים. ככל שהמשתמש מרבה לצרוך את הסם כך הוא הופך למכור חסר שליטה המתאווה לעוד ועוד, שכל רצונו הוא להשביע את הרעב שלעולם לא יוכל לבוא על סיפוקו. ממש כדברי חז"ל: "אבר קטן יש לו לאדם - 'משביעו' (מי שממלא את תאוותו) 'רעב' - (תאב יותר) ו'מרעיבו' (מי שמונע ממנו את מילוי תאוותו) 'שבע'" - (אינו תאב).
