אֱלֹהִים
לוּ הָיִיתָ שׁוֹעֶה
לְמִנְחָתוֹ שֶל קַיִן
קָרְבָּנֵנוּ הָיָה מִפְּרִי הָאֲדָמָה –
קָרְבָּן יָרוֹק
קָרְבַּן חַיִּים וּצְמִיחָה,
אֲבָל אַתָּה הוּא זֶה שֶׁשָּׁעִיתָ
לְמִנְחָתוֹ שֶל הֶבֶל
וְקָרְבָּנֵנוּ עַד הַיּוֹם
מִן הַבָּשָׁר וּמִן הַדָּם –
קָרְבַּן אָדָם
קָרְבַּן שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן.
אמילי עמורסי, קראתי את מתת העט המחודד שלך לילדי ישראל, כשאת מבקשת לצלוח עם קהל קוראיך הצעירים את פרשות השבוע. המתנה שאת מעניקה לילדים היא יפה וכובשת לב. זו מתנה יפה, שבנקודה אחת הרשי לחלוק עליך.
בעקבות הופעתך בערוץ השידור הציבורי בערב שבת בתוכנית על פרשת השבוע אני מוצא לנכון להביע את אי-הנוחות שלי מהאופן בו הצגת את קין, הרוצח הראשון.
במקום לעורר תהיות וספקות, כאשר הילדים פוגשים את מעשה הרצח הראשון, הצטערתי שמצאת לנכון להעמיס על מנחת מי שמנחתו לא התקבלה – מנחת עגבניות מקולקלות.
במקור המקראי לא כתובה מילה אחת המציינת פגמים במנחה מפרי האדמה. מה שהטקסט המקראי נותן לנו, שניתנה העדפה למנחה מן הבשר ומן החי על פני המנחה מן מפרי האדמה.
חכמינו זיכרונם לברכה ציינו מתוך צורך אפולוגטי את סיבת דחיית המנחה מפרי האדמה, כי מדובר בירק פגום. אמילי עמורסי, את קיבלת את האפולוגטיקה הזו כלשונה, ונעלת את הילד בפני תהיות ושאלות.
ולנו חשוב ילד תוהה ושואל. את, לצערי, הלכת בעקבות החוששים שהתוהה בהמשך הדרך יהיה התועה וגם הטועה.
במקום לעורר את הילד, הנתקל בגיל רך בחייו ברצח הראשון, לתהיות ולשאלות, את נעלת בפניו את התהיות וסדרת לעצמך ולילד הנבון את העולם, מדובר במנחת עגבניות רקובות. וגם אם זה כך, אני חולק על הקורבן מן הדם, הייתי רוצה שמנחה מעודפת תהיה לדורות רק מנחה ירוקה מפרי האדמה – קורבן חיים וצמיחה, ולא מנחה אדומה מדם החי שנערף. לכן פתחתי בשיר – "אֱלוֹהִים, לוּ הָיִיתָ שׁוֹעֶה".
מדרש נכתב על-ידי אנשים. במקרה הנדון מותר לפחות לעורר את הילד לשאול. וכאן מעדה אמילי עמורסי. לגבי הספר בכללותו, יש לי לומר רק מלים טובות.