הם צועקים עליי. אני לא יודע לאן לברוח. הייתי צריך לסגור את הרדיו, לכבות את הטלוויזיה, אבל מי יכול בימים טרופים אלה כשמתחדשים עלינו דברים שלא היו מעולם ואדם חושש להחמיץ אותם. מוכרחים לשמוע מה אומרים זה לזה גדולי האומה, מוכרחים לראות איך הם מרקדים את ריקוד הכוחות המשולחים מול שרידי הצנועים החיוורים, איך כמעט משפדים אותם על האצבע המורה. חד-פעמי. טירוף נהדר.
כן, אין ספק, החדשות של ימים אלה הם חובה קדושה. לסגור זאת השתקה לדעת. אין אבסורד גדול מזה. ועל כן, ברור עד למאוד מאוד, הרדיו פתוח- אלא מה - והמסך מרצד בלי הרף - איך לא - ואדם נוסע ושומע, חווה וצופה, עומד ורועד, שוכב וחושב על הגורל ועל כל מה שהוא מביא בכנפיו הכבדות.
ואז, בין ידיעה לידיעה, הם כאן. צועקים. צווחים ממש, צורחים שאני צריך אותם אם משום מה אני מת להיות בריא. אלימים. מפחידים אותי כי אם לא אגיע אליהם מיד, עוד בטרם אמשש את הדופק, בטרם אבהל שנשימתי מתקצרת, בטרם אקרוס מעודפי שומנים רוויים או לא, אין הבדל, עליי להתייצב מיד ועכשיו, בפקודה, אצלם, רק אצלם לא אצל שום קונקורנט מתחזה, אחרת הם יגערו בי עד חורמה ואולי אפילו אגווע לרגליהם ושום ביטוח לאומי לא יידע אפילו את שמי.
אני רוצה לסגור. להישמר על נפשי, אבל הנה מיד ידיעה חדשה על מה שאיש לא היה מעלה על הדעת והתחושה כי צריך להיות נוכח ממש כשהבלתי ייאמן קורה גוברת על האימה בפני הצעקנים האורבים בין סבכי החדשות המרעישות. עכשיו הם מעוררים בקולי קולות את יצר הצריכה שפרויד שהוטרד על-ידי יצרים אחרים, לא חלם עליו כי הוא פועל רק בהקיץ, ומצליפים בי בקולם המרוצץ לרוץ לקניונים, להסתפח למבצעים, לחבוק את ההנחות, להעמיס את העגלות כדי לרוקן את המדפים, ויש לי רושם כי הם שואטים אליי חמושים בשוטים ובעקרבים ורועמים באוזניי "קנה כבר תולעת, קנה אבק אדם, לכך נוצרת, אל תעמוד, מהר פן תאחר, ערוך חופה בקופה, חגוג ברית בלי ריבית, תנחומים בשלושה תשלומים, מיד, שמעת, יא נמושה, למה אתה מחכה"!!!.
ואני מתנשף מרוב מה שנושפים עליי. רוצה לנוס על נפשי. לא יכול. הרדיו שוב כאן. קוראים דברים. מבזק מהבהב. העולם משתגע ומצטלם לתפארת, ומי שלא יראה לא יסלח לעצמו. ואז פתאום, הם שוב כאן. עכשיו, מאזור דרום ההיסטריה, מטיחה בי גברת רועשת ורושפת כי אם אני גבר, ברח, כי אם נותנים לי קח, ואם לא - אוי לי ואבוי לי, אני לא גבר ומה שנותר לי לא מבוטח, ואני בכלל חתך של אין אונות שלא תיסלח. וזהו! והיא צועקת. ואני לא יודע נפשי. "פסיכיאטר, הצילני. יצאתי מדעתי"!
בעצם עדיין לא. אחרי עוד הפסקת הפרסומות לשם השמעת קטע קצר של חדשות מסעירות, הבינותי שאני גם וגם, גם כבר אחרי שיצאתי מדעתי וגם עדיין לפני שיצאתי מדעתי. אישה דעתנית עד אימה ווקאלית עד פליאה מציפה את השידור במונולוג בהול ממנו לא הבינותי אלא שכל החיים הם גם וגם, מעריסה עד קבורה לא עלינו, גם אדיר גם זעיר, גם זיל וגם זול, גם לא כלום כי זה הכל, וגם הכל כי זה לא כלום, משהו מעין זה, אטום, סתום, אבל כנראה חשוב וחכם יותר משמוחי שהלך ונעשה רך וצמיגי יכול היה להכיל, לא שאני יודע אל נכון מה זה להכיל, כולם אומרים להכיל גם אני להכיל, על כן יכול או לא יכול להכיל, גם וגם.
עוד זאת מדברת עולים לשידור שרים ושרות שנתקנאו בידועני הפרסומות, נבחרים, ראשי עם, מקדמי מכירות וכרוזים הקוראים לכלל ישראל לבא ולשמוע, לבא ולהירשם, לבא ולקנות, לבא ולהוציא נטו ממה ששרד את הברוטו או להפך, השרים והשרות לא אומרים, או אומרים, גם וגם, זכותם... ויש מהם שלוטף, ויש שדיבורם שוטף, ויש שהוא פשוט מתופף, מתופך, ושוב מתופף, ואני רוצה לברוח, כי גם וגם, גם צועקים עליי וגם מתלטפים עליי, וכך או כך, אני מרגיש שקפקא חוזר ועושה ממני מטמורפוזה ואני הופך להיות מין משאב וכל הפרסומות אינן קיימות אלא מפני שאני בעצם מפרנס אותן, לכך נוצרתי, והם צועקים עליי מפני שאני לא מניב כל מה שמצפים ממני, ולא נענה מספיק לכל מה שמפתים אותי, ואלא אם כן אודיע ברבים כי גמרתי, וכל החדשות ששרדו את הפרסומות יכולות מצדי לוותר עליי, כי אני לא יכול יותר, לא את הרעש, לא את מה שנשאר מן העברית, לא את מה שמתאמץ להישמע כמו אנגלית, לא את המהירות המסחררת והמנוגנת של ידועני וידוענות העידן הדיגיטלי שאין לו כל מושג מה אוזן אדם יכולה בכלל לשמוע, הם ימשיכו, לא יירתעו, לא ישתקו. אבל הנה אני מודיע בזאת חגיגית, גמרתי. אני שוכב אפרקדן - מי יודע היום מה זה- ואומר לליבי, אם אי-אפשר לברוח, המשיכו לצרוח לריק. אני פה אינני. גם וגם. גם עדיין גם כבר לא. פרסומות.
