איך מסייעת ישראל בדיעבד לגרמניה הנאצית?

הביקורת על המסעות של בני נוער לפולין והאופן שבו משתתפים ישראלים ב"מצעד החיים" לא הביאה עד כה לשינוי. ישראלים ממשיכים לנסוע במשלחות לפולין ולהפגין התנהגות של מנצחים, כאילו ניצחה ישראל במלחמת העולם השנייה - הרי גם מטוסי חיל-האוויר כבר טסו בשמי אושוויץ. את מקום הטלית תופס דגל ישראל בטקסים ובאירועים למיניהם. עתה, בעקבות חקיקת "חוק השואה" בפולין, סוף-סוף מתחילים לחשוב על עצירת המסעות לפולין, אך לאו-דווקא מן הסיבות נכונות. החוק הפולני אכן ראוי לביקורת, מן הסיבה הפשוטה שאין זה תפקיד המדינה ואין זה תפקיד החוק לקבוע מהי "אמת היסטורית". זה תפקידו של ההיסטוריון בתוך השיח עם החברה, וכולנו יודעים עד כמה גם האמת ההיסטורית שייכת לתופעת ראשומון - אפשר לראות אותה מזויות שונות בצורות שונות, גם בלי לנסות לעוות את התמונה בכוונה. אלא שבטענה זו איננו יכולים להתגלגל על הפולנים - "חוק הנכבה" בישראל מבקש גם הוא לכפות מטעם המדינה ובעזרת חוק כיצד להתייחס אל ההיסטוריה. פולין יכולה איפא להשיב לבקרת הישראלית - טול קורה מבין עיניך. אפשר לבוא ולומר לפולנים - הפרלמנט שלכם פוגע במה שאנו סבורים שהוא אמת, והוא פועל בניגוד לרוח הדמוקרטית. על כך אפשר יהיה להשיב לנו: בניגוד למדינות אירופה לא התנגדתם לחוק שכפה את עליונות הפוליטיקה על בתי המשפט בפולין, משמע - אין ישראל מודאגת מפגיעה בדמוקרטיה אלא רק מתחרות על פרשנות ההיסטוריה של השואה. אפשר ומוצדק כמובן להתנגד לחוק בגלל תכנו. אלא שמרבית הפוליטיקאים הישראלים שמתגוללים על הפולנים עושים זאת בלי לקרוא את החוק עצמו ובלי להתמצא בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. וזה עיקרו של דבר: כל כמה שמעשה החקיקה פסול, המניעים שלו אינם בלתי סבירים: פולין הייתה מדינה כבושה על-ידי גרמניה הנאצית ורדיפת יהודיה ובעיקר השמדתם הייתה יוזמה ומעשה גרמניים! האחריות היא גרמנית! הגרמנים של היום תוהים לפשר העמדה הישראלית שמחלקת את האשמה בין הגרמנים והפולנים כאילו היו בדרגה שווה לצורך "הפתרון הסופי". ביבי נתניהו, שכבר העביר את עיקר הנטל על השואה מהיטלר למופתי, מחלק עכשיו את הנטל בין גרמניה הנאצית ופולין. עד כמה אפשר להרחיק לכת? הפולנים מוחים על תפיסה ישראלית זו, שבאה לידי ביטוי גם בדרך שבה נוהגות משלחות ישראלים לפולין להתייחס להיסטוריה של השואה. הכיצד, הם שואלים, הפכנו מקרבנות שאיבדו מאות אלפים מידי הגרמנים הנאצים (מעבר לשלושת מיליוני היהודים הפולנים), לשותפים למתכנני ומבצעי הפתרון הסופי. המניע לדרך שבה מסבירים לישראלים את השואה הוא ברור: אם האנטישמיות היא לא רק אוניברסלית, אלא גם שואפת להשמדה בכל אתר, אזי יש רק פתרון אחד ליהודי - לגור בישראל. כדי להגן על המסר הזה הופכים במקרה שלפנינו גם את כלל הפולנים לשותפים מלאים בהשמדת היהודים. ואכן, במשאל דעת קהל כבר לפני עשור הסתבר שכמעט שליש מהישראלים סבורים שהפולנים אשמים באותה מדה כמו הגרמנים בשואה. אם כך קורה, אל נתפלא שהתגובה בפולין למסעות הישראלים לפולין ולעמדת העולם בכלל מתנקזת בסוף לתגובת-היתר שבחוק החדש. פליטת הפה של הנשיא אובמה על "מחנות הריכוז הפולניים" הוכיחה לפולנים שסכר אי-ההבנה ההיסטורית נפרץ. מי שמכיר את הפרק ההיסטורי הזה, ומכיר את סיפור ידוואבנה שאותו חקר ההיסטוריון יאן תומאס גרוס, יודע שהיו פולנים שהסגירו יהודים לנאצים, הייתה משטרה "כחולה" שעסקה בכך, ושהיו גם פוגרומים או מעשי רצח של פולנים תחת חסות הרייך השלישי. אלא שמקרים אלה לא רק שאינם מעלים את כלל הפולנים לדרגת שותפים מלאים ל"פתרון הסופי" אלא שהם במידה רבה פרי מניפולציה צינית מטעם שלטון הכיבוש הגרמני, שעשה בכל מחוזות הכיבוש שלו (בולט הרבה יותר בארצות הבלטיות ובאוקראינה) ניסיון לגייס בעזרת תעמולה את האוכלוסייה המקומית לסיוע ישיר או עקיף ב"פתרון הסופי". התגובה הישראלית, בעיקר של הפוליטיקאים, היא אפוא תגובה גורפת ומוטעית. החוק מונח על השולחן למעלה משנה. אם הייתה בישראל כוונה רצינית להיאבק בו היה די זמן לעשות זאת, ולא לקפוץ על עגלת הספינים הנוכחית. צריך לדעת בדיוק במה להיאבק - להיאבק בניסיון להתעלם מאותם מקרים של שיתוף פעולה מצד פולנים עם הגרמנים בתוך שנות הכיבוש. ה"כיבוס" הזה של ההיסטוריה, שמאפיין את פולין הלאומנית העכשווית, הוא שצריך להיות מטרת הדרישה לשינוי. אבל כרגיל, התגובה בישראל איחרה לבוא, החטיאה את המטרה והיא מיועדת קודם כל כדי להשתתף ב"סערה תקשורתית". זאת, כדי להביא למסקנה שכל העולם כולו אנטישמי וכי אנחנו הצדיקים בעולם שכולו סדום. אם בינתיים יגיעו במשרד החינוך למסקנה שכדאי להפסיק את המסעות לפולין, גם אם מסיבה לא נכונה, זו תוצאה שאפשר לברך עליה. ואז צריכים שני הצדדים - גם הפרלמנט הפולני וגם הפוליטיקאים הישראלים - לחשב מסלול מחדש. פרופ' משה צימרמן מתמחה בהיסטוריה חברתית ותרבותית של גרמניה בעת החדשה המאוחרת, היסטוריה של יהודים גרמנים, וכן היסטוריה של האנטישמיות