שבוע סוער במיוחד עבר עלינו. לא מזג האוויר אלא המשטרה והתקשורת וההמלצה להעמיד לדין את ראש הממשלה. וכל זה קורה בשבוע שבסיומו אנחנו קוראים את פרשת תרומה (שמות כה): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ... [ח] וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. לפני שבועיים למדנו בפרשת יתרו על המעמד המכונן בהר סיני, כולל עשרת הדברות ששמענו שם ובשבוע שעבר למדנו בפרשת משפטים שחייבים לדבוק בהתנהלות יומיומית הוגנת והגונה; שמעמד מרשים, נורא הוד ככל שיהיה, אינו תחליף להתנהלות כזאת. ניסינו לברר מהו הבסיס המאפשר התנהלות כזאת שהתורה מציעה בפנינו והעלינו שהבסיס הוא "נעשה" קודם ל"נשמע".
במלים אחרות, התורה דורשת מאיתנו התנהלות שבבסיסה היא חורגת מגבולות השכל. וזה מובן, כי מקורם של חוקי התורה הוא בשכל על אנושי, בשכל אלוקי, והשכל האנושי חייב להכפיף את עצמו לשכל האלוקי אם הוא רוצה לשמור על קשר חיובי עם האלוקות. אבל כשחורגים מגבולות השכל, תופעה שאגב נפוצה מאוד במסגרת האנושית, אפשר לחרוג ממנו כלפי מעלה, מה שרצוי ונדרש, ואפשר גם לחרוג ממנו כלפי מטה, מה שלא רצוי אבל לצערנו נפוץ הרבה יותר בימינו. והרעיון הזה רמוז בפרשת השבוע, בחומרים שמהם נבנה המשכן: [ג] וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. [ה] וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. יש עוד כמובן, אבל נסתפק בזה לענייננו.
רש"י לפסוק ג' שציטטנו לעיל: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וגו' - כולם באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו חוץ מן הכסף שבא בשוה, מחצית השקל לכל אחד. ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר. ולמה שימש הכסף, מחצית השקל שנגבה מכל אחד ככתוב בתחילת פרשת כי תשא? הנה (פרק כו): [יט] וְאַרְבָּעִים, אַדְנֵי-כֶסֶף, תַּעֲשֶׂה, תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ: שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת-הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד, לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו, וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת-הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד, לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו. ממנו עשו את הבסיסים, תושבות שבתוכם ניצבו הקרשים שהיוו את שלד המשכן. כסף משמעותו כיסופים, מלשון: ...נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ... מה שאמר לבן ליעקב (בראשית לא, ל). לרמוז לנו כי הבסיס לקשר חיובי עם הבורא יתברך הוא הכיסופים שלנו לקשר חי איתו.
נחישות אל מול החוץ
וכאמור, בתוך האדנים ניצבו הקרשים שנתרמו במסגרת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. היו אלה עצים מיוחדים: [טו] וְעָשִׂיתָ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן, עֲצֵי שִׁטִּים, עֹמְדִים. יש לא מעט עצים שיכלו להתאים למשימה הזאת, מדוע בחרה התורה לבנות את שלד המשכן דווקא מעֲצֵי שִׁטִּים? מבואר בחסידות כי השורש של המילה הזאת הוא ש.ט.ה, שממנו נגזרות המלים שִׁטָּה, שפירושה "שורה" כך קראו בעבר לשורות בספר למשל, וגם "שטות" שפירושה סטייה מן השורה. את קרשי המשכן עשו מעצי שטים עומדים לומר לנו שחייבים לדבוק בקו הישר בלי סטיות ובשאיפה מתמדת כלפי מעלה. והקרשים הוצבו בתוך אדנים שנעשו מכסף כדי להזכיר לנו שהיסוד של עבודת ה' הוא הכיסופים אליו.
אבל המציאות החיצונית עלולה לבלבל אותנו, להעלים מאתנו את האמת ולהציג את השקר כאמת. והרי זה מה שעושים כלי התקשורת המרכזיים כל הזמן, מלעיטים אותנו בסיפורים שונים ומשונים ולנו אין את הכלים לוודא שרק אמת סיפרו לנו. איך אמרה אשת תקשורת נחשבת – פותחים את המהדורה ב"ערב טוב" ואחר כך במשך כשעה מנסים לשכנע אותנו שזה לא נכון, שלא טוב. וזה הרמז שמסתתר בקרשי המשכן, שהמשימה שלנו היא להפוך את שקר העולם המעלים על האמת לקרש שממנו בונים משכן, כי רק כך אפשר לשמור על קשר חיובי עם הבורא יתברך. וגם, רק בדרך הזאת אפשרית השגת התכלית שלשמה נבנה המשכן, שהיא וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
עד כאן דיברנו על העבודה הפנימית שכל יהודי נדרש לעשות כדי שיזכה ויתקיים בו וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. אבל הרי בקלות אפשר ללכת לאיבוד בשיטפון החדשות המתוזמנות של הימים האחרונים. כי כדרכם מאז, כלי התקשורת אומרים לנו מה עלינו לחשוב, ומי שרוצה לחשוב בעצמו תוך ניטרול השיטפון התקשורתי צריך לגייס תעצומות נפש לא מבוטלות, כי זה לא פשוט להתגבר על השפעות חיצוניות. על זה באה ההוראה כיצד לבנות את חצר המשכן; גם שם היו עמודים מעצי שטים אבל האדנים היו מחומר אחר: [י] וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים, וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת... חייבים לגייס את כל הנחישות שמסתתרת בתוכנו כדי למנוע מהשיטפון החיצוני לחדור אלינו. כך זוכים ל-וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.