חג האביב
פסח בפתח. החג הזה הקָרֵב ובא, מביא עימו שלל ניחוחות של אביב, התחדשות ופריחה, המשמחים כל לב. וזוהי בהחלט סיבה למסיבה. הבריאה כולה אומרת שירה מעוררת השראה לבורא, שֶבה אף אנו נהיה חלק ממארג הבריאה וההודייה לה'. זה הזמן שלנו לברך ברכת האילנות המלבלבים וליהנות מריחם המשכר. ביחד עם הבריאה גם אנו מתחדשים, מתרעננים וצומחים פנימה. זה עתה חגגנו את ראש חודש ניסן, שזכה בתורה לסטטוס מיוחד ולתואר הייחודי "ראש חודשים".
ניסן הוא לא רק החודש הראשון בשנה לפי הלוח היהודי. לא פחות חשובה משמעותו הסמלית עִם לידתנו כעם והקניית חרותנו הלאומית. ניסן הוא חודש הניסים והגאולה. אם נזכור שחודש נגזר מלשון התחדשות, האֵין חודש ניסן ראש השנה להתחדשות?
אולם החג הזה, המסמל את השחרור מהעבדוּת המצרית, הוא בראש וּבראשונה חג החרות, השואב השראה מחג האביב, אך מעורר מספר שאלות יסוד. חרות ולחם עוני היֵלכו השניים יחדיו? ועוד, כיצד מתיישבת תחושת החרות בליל הסדר עם חובת העבדוּת לבורא יתברך בעקבות נס יציאת מצרים? האין סתירה בין השתיים? וּבכלל, קיימת שאלה מהותית -עקרונית: התורה מצווה "ושמחת בחגך"- כיצד אפשר לצוות על הרגשות?
הטור הזה, במענֶה לסוגיות יסוד אלה, הולך להפריך כמה מיתוסים ידועים הרווחים בציבור, שהשתרשו בתרבותנו, ומניעים אותנו בחיינו בפעילות היומיומית שלנו.
המיתוס והמציאות
א' - העושר אינו מתכון לאושר. בחג הפסח אנו אוכלים מצה, שהיא, כידוע, נחשבת במסורת היהודית ללחם עוני. העובדה שהמצה אינה תופחת ואינה מחמיצה, זיכתה אותה במקורותינו בגלל רזונה בתואר צנום זה. אולם אי-אפשר להתעלם גם ממשמעותו הסמלית של הביטוי. מאכל העוני הלאומי מסמל את ההסתפקות במה שיש, את ההימנעות מהסגידה לעגל הזהב, מהמרדף אחרי המותרות, ומהמרוץ אחר הספה וּמכונית היוקרה.
ופסח לא לבד. גם שני הרגָלים האחרים, מאופיינים ברזון גשמי. בסוכות אדם עוזב את מנעמי ביתו לשבוע ימים לטובת הסוכה הדלה, העשוייה מעץ או בד, ובשבועות, חג מתן תורה, כמה סמלי, התורה הנצחית, הניסית, העל טבעית, ניתנה במדבר ללא כל תלות בתנאים פיזיים, כלכליים או טריטוריאליים.
אלא שבאורח פרדוכסלי דווקא השחרור מהשעבוד הגשמי מביא לשחרור מדאגות חומריות, לתחושת חרות רוחנית, שלווה, רוגע ושמחה. כבר חז"ל הצביעו על כך "מרבה נכסים, מרבה דאגה". ולעומת זאת "איזהו עשיר, השמח בחלקו". זוכרים? משל לאותו רועה מאושר, שחי בטבע, נטול דאגות. את חולצתו היחידה שברשותו כיבס בנהר, שממימיו גם שתה. אז מה הפלא שהתורה מצווה לשמוח בחג. השמחה היא טבעית בנסיבות אלה.
ב' - שמחה היא סיבה ולא תוצאה בניגוד לְמַה שחושבים "אם אשיג את מה שאני רוצה - דירה, פרנסה, ואולי גם זכייה בפיס - אהיה שמח". נשמע מוּכר? אולם זיכרו, לעולם לא משיגים את כל מה שרוצים. וכך מפספסים את השמחה כל החיים. השמחה הופכת למטרה סיזיפית בלתי מושגת. השמחה היא לא תוצאה, אלא סיבה להצלחה. השמחה מעניקה לאדם אמונה ביכולותיו שהעניק לו הבורא, מאתגרת ומעודדת מוטיבציה, משפרת דימוי עצמי וּממלאת את האדם באנרגיה לעשייה. גם אם לא הצלחת הפעם, זכור\י הרווחת את ערך השמחה המרעננת וּמְלֵאַת התחדשות.
ג' - מצווה זו שמחה. עול המצוות, במובן משא? לא בבית ספרנו. המילה עול בארמית דומני פירושה כניסה. כניסה למצוות. מצווה, כפי שמסביר רבי נחמן, היא מלשון צוותא. באמצעות המצווה אתה מתחבר לפנימיותך, לנשמתך ולבוראך. המצווה, המקיפה את כל תחומי החיים, היא כלי להעצמה אישית, גיבוש זהות ועיצוב אישיות של האדם. המצווה היא מדיטציה יהודית, המעניקה לנו רוגע שלווה ושמחה. והשבת ותפילה בכוונה כמשל.
בדומה למשקולות המפתחות את שרירי הגוף, כך המצוות מפתחות את האישיות של האדם. במקום להיות
אֱנוכי, הַפְנֵם "
אָנֹכי ה' אלוקיך". התחבר אליו. זה כוחה של מצווה. היא משעבדת את האנוכיות והיצרים שלנו להקב"ה. הַמלכת ה' בחיינו מקנה לנו שליטה עצמית. וּמכאן השיר המופלא של רבי יהודה הלוי "עבדי הזמן עבדי עבדים הם. עבד ה' הוא לבד חופשי". השעבוד לה' באמצעות המצוות מעניק לנו חרות - שחרור מהעבדות ליצרים וּמהעבדות המודרנית לכסף, לכדורגל ואיך לא למסכים, שהפכו למגפת המאה.
ד' -
והיית אח שמח. לתת כשאתה אוהב? שר המשורר. אז לרב דסלר יש סקוּפ בשבילכם:
הנתינה היא מתכוֹן לאהבה. אין הכוונה רק בממוֹן. עֶזרה, הקשבה לזולת, מילה טובה ימַלאו אתכם בסיפוק אישי, הַעֲצָמָה ושִמחה, ויַטעינו את המַצברים שלכם לעשייה הלאה. ההשקעה העצמית בזולת היא כלי לא רק לאהבת עצמכם, אלא לא פחות לאהבת הזולת שֶׁבּוֹ השקעתם מעצמכם.
אין כמו ליל הסדר למימוש הנתינה, שבו אנו חולקים מלחם העוני לעניים, ודלתות ביתנו פתוחים לכל רעֵב ונזקק. כן, לא שכחנו "מִצרך לכל נצרך", וחלוקת סלי מזון, במבצע קמחא דפסחא כמיטב המסורת היהודית. וּבכלל מצוות הכנסת אורחים בשבתות, וּבמיוחד בחגים, היא מקור שמחה להם ולא פחות לנו המארחים.
עושים שמחה - ארגז כלים
לסיכום, איך עושים שמחה? בואו נלְמד מליל הסדר, מהמצה וּמסמליה.
באמונה - המצה, שהיא זכר ליציאת מצרים, במסורת חז"ל מכוּנה מאכל אמונה. אמונה בבורא, שיש מי ששומר עלי מלמעלה וּמַנחה אותי, מקנה לאדם רגיעה, שלווה ושמחה, כמו גם ענווה. המצה הרזה, הבלתי תפוחה, בניגוד לגאווה, מעֵבר לצמצום החומריות, מלמדת אותנו לחיות באמונה, בצניעות ובענווה.
במעשה - כפי שראינו המצה, המסמלת את צמצום האגו, היא מקור וסמל לנתינה, לאהבה, לאירוח, לשמחה לאחדוּת המשפחה והעם ולעשיית מצוות הסדר וּבכלל.
ברגש - מצה בלי מריבה. המצה מסמלת ניקיון רגשי, תוך סילוק החמץ, האגו ותוצריו, הכעסים, המריבות התסכולים, הפוגעים בעצמנו פיזית ונפשית לא פחות מאשר בזולתנו. היא מלמדת אותנו להרבות בסליחה וּבאהבה וּממילא בשמחה לנו, למשפחה וּלחברים.
בדיבור - המצווה המרכזית בליל הסדר היא הגדה על בסיס המצה. המילה פסח, כפי שמצביעים חז"ל, נגזרת מ'פֶּה סח'. בהגדה ההיסטורית אנו פורקים מסכת עינויים וּמצוקות לאומיות, וֹמנגד מכירים תודה לה' על חסדיו וניסיו המרובים שחולל לנו. גם אנו נלמד מכאן לפרוק בשיח את כאבינו, כי "דאגה בלב איש ישיחנה". וכך נמלא את ליבנו ברוגע וּבשמחה. זאת בצד הכרת תודה בלתי פוסקת לאלוקים וּלאדם (וּלעצמכם), המלמדת ענווה.
בהמחשה וּבהַמְחָזָה - נלְמד מאבותינו במצרים, שנשאו את צרורותיהם על שכמם. האין המילה צרורות מזכירה את המילה צרות? קַבלו את אבות הפסיכודרמה ותיאטרון הפלייבק במצרים, בדרך לשחרור רגשי, להקלה וּלשמחה. כי בדיבור לא די. ואכן בעדות המזרח נהוּג להמחיז סצינה דרמטית זו במהלך קריאת ההגדה.
צְמח - שְמח: כורך מרור בחרוסת - כל גלולה מרה צופנת בחוּבה מתיקות, צמיחה ושמחה. חכו ותיהָנו!
טכניקת היום הזה - "היום הזה" הוא מוטיב מרכזי המככב בסיפור יציאת מצרים וּמתן תורה. התמקדו רק במשימות של אותו יום. הדבר יהפוך אותן לִיְשִׂימוֹת וּלאפשריוֹת לביצוע, בכיף וּבהנאה, ללא לחצים מיותרים. כל יום מביא בכנפיו חידוש ורעננות ואנרגיה חדשה. תיהָנו משֶפע מתנות אלה.
בסדר - סדר סדר תרדוף. סדר חיצוני כידוע משליך על סדר פנימי וארגון במחשבה, ברגש וּבנפש, וּמעניק לנו רוגע שלווה ושמחה.
באימון - תן חיוך: רבי נחמן הגדול אומר, שעדיפה שִמחה מזויפת על עצבוּת אמיתית. מתאמנים על השִמחה. אימון הוא שֵם המשחק. כל יום כשאתם קמים, עימדו מול הראי ושַׁגְרוּ חיוך לאוויר. זיכרו: מתאמנים בצחוק - מרוויחים ברצינות. תוך כך חישבו על שני דברים חיוביים שקָרוּ לכם לאחרונה.
חשוֹב טוב - חשיבה חיובית היא מקור להערכה עצמית, לדימוי חיובי, למימוש היכולות שלנו, לסיפוק וּלשמחה. מה דעתכם לנהל יומן לתיעוד מעשיכם הטובים? אל תשכחו להחמיא לעצמכם עליהם ולטפוח על שכמכם. זה בהחלט מגיע לכם.
ואחרון אחרון שירה -
לא נפסיק לשיר: הַנעימו את זמנכם במוזיקה שאַתם אוהבים. מוזיקה יהודית-חסידית מומלצת!
אין צורך ללכת רחוק. אוצר השמחה נמצא בהישג ידנו, בתוכנו, במקדש לבנו וּבנשמתנו.
הבה ננצל אותו. אין כמו חג החרות להתחיל להתאמן בחודש
הניצן. שמחה היא חרות אהבה ואור. יש לנו שמחה והיא תנצח. זִכרו, שמחה היא לא מותרות. זה מצרך בסיסי.
בואו ניקח מהחג צידה לדרך לכל השנה. אז תרגישו בבית -תרגישו שִמחה!
נ"ב: כותרת אפשרית היא:
ושמחת (לא רק ) בחגך