כמו בימים הרחוקים של ההיסטוריה, תמיד היה הבדל מהותי בין תושבי שפלת החוף של ארץ ישראל לבין תושבי גב ההר. משום כך צריך להיות ברור כי מדינה פלשתינית לעולם לא תקום ולא תהיה, גם אם יתפרו לה דגל, גם אם יחברו לה המנונים וגם אם ימנו לה נציגים באו"ם. נכון שלאלה ולאלה יש שפת דיבור דומה אבל ההבדל ביניהן אינו ניתן לגישור. תושבי שפלת החוף עוסקים בגידול ירקות מכל המינים, בגידול תבואה, בדיג ובעבודת כפיים מכל הסוגים ואילו תושבי גב ההר מתמקדים במטעים, במסחר ובבניה.
מן הסיבות האלה הגיעה שעתה של ישראל להסביר לעולם כי מדינה אחת דוברת ערבית במזרח ובמערב, מחוברת בגשר יבשתי בין עזה לרמאללה, ששני אגפיה מוגדרים כבני אותו לאום, אינה מציאות ריאלית. על בסיס הנחה זו כדאי לישראל להודיע לעולם כי היא מוכנה להכיר בשתי ישויות פלשתיניות נפרדות, האחת עזה-פלשתין והשנייה רמאללה-פלשתין. בקיצור: רק שתי מדינות ערביות לשני עמים פלשתינים. ומי שאי פעם דיבר על שתי מדינות לשני עמים, יהודים וערבים - שיפסיק לשגות בחלומות.
לכל אחת מהמדינות הללו יהיו דרכונים נפרדים, דגל אחר והמנון לאומי שונה. בדרך זו ניתן לפתור את המחלוקת רבת השנים ולהציב סוף פסוק למלחמות האין סופיות, גם בין הישויות הפלשתיניות וגם בין היהודים והערבים. ומי שפתרון זה אינו מניח את דעתו, שיציג פתרון מוצלח יותר. שיהיה מקובל על כל הצדדים.
בדרך זו יוכל לשכון שלום בין הצדדים הניצים מזה שנים רבות וכל אחד יוכל לחיות את חייו ללא מלחמות, ללא רצח מן המארב, ללא שריפת שדות חיטה מניבים, ללא ירי רקטות הורסות. דרך הרצח וההרג שבה נקטו הפלשתינים עד היום אינה מובילה לשום מקום.