הבגידה של תמיר פרדו

לפני הרבה מאוד שנים טבע השופט ד"ר בנימין הלוי את המושג "פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה". מחלקה של משמר הגבול ירתה בערבים שחזרו מן השדות לבתיהם. הערבים לא ידעו ששעת העוצר שהוטל על הכפרים בסביבה הוקדמה. 43 נהרגו ועוד רבים נפצעו. זה קרה ביום שבו נפתח מבצע קדש, או מלחמת סיני, השם המכובס שניתן למבצע הזה לאחר מכן בידי משה דיין. מאז הדהד המושג הזה במחנות צה"ל - אבל מעולם לא קרה שקצין או חייל סירב לקיים פקודה בגלל אי-חוקיותה. גם בתקופות עמוסות בעימותים פוליטיים, כמו בעת שאלפי יהודים גורשו מבתיהם בגוש-קטיף ובצפון השומרון, מפקדים חרקו שיניים וביצעו את שהטיל עליהם הדרג המדיני. חוק יסוד: הצבא קובע היררכיה ברורה. הצבא נתון למרות הממשלה, כך נקבע בו, והכול יודעים שכך צריך להיות. עד שבא תמיר פרדו, ראש המוסד באותה העת, ועשה דין לעצמו. הוא קיבל הוראה מראש הממשלה שפעל, ללא ספק, ברשות ובסמכות. אבל פרדו לא הסתפק בכך. הוא פנה לגורמים שונים, לטענתו, לראשי המוסד לשעבר, ליועצים משפטיים ולאחרים כדי לברר אם עליו לבצע את מה שהורה לו ראש הממשלה. אין לדעת אם ראש הממשלה או שר הביטחון באותה העת ידעו על מעשיו של פרדו - אבל כעת אין עוד להעלים עין ממה שקרה. שכן זאת, לטעמי, בפירוש בגידה. קודם כל, משום שפרדו גילה במעשיו סודות שאסור היה לו לגלות. הוא פנה למי שהוא פנה ובכך הוא פרץ, למעשה, את מעטה הסודיות שהתחייב מאופיה של הפנייה אליו בידי ראש הממשלה. אבל הדברים חמורים עוד הרבה יותר. פרדו, בפועל, סירב לקיים את הפקודה שהוא קיבל. הוא החליט לברר אם הפקודה שהוא קיבל חוקית ואם לא מתנוסס מעליה דגל שחור - ואת זה הוא עשה במקום לקיים את מה שהוא התבקש לעשות, למעשה, הצטווה לעשות. דומה הדבר, בעיני, למי שהתנגד, בזמנו, להפצצת הכור הגרעיני בעירק - ואחר כך בסוריה. כלום מותר היה למתנגדים לפרוץ את מעגל הסודיות כדי לטרפד את המבצע? לכן, את מעשה הבוגדנות של פרדו אסור שלא לחקור; שכן אחרת, בעתיד יוכל כל מפקד בצה"ל, לצורך העניין, מפקד טייסת או מפקד אוגדה, שלא לקיים פקודות, עד שהוא מברר את חוקיותן. אנרכיה מן הסוג הזה אסור שתתקיים בצבא. היא מסוכנת לעצם קיומנו. הנורמה שביקש להנהיג פרדו אין לה מקום. היא חותרת תחת עצם קיומה של ההיררכיה שכה נחוצה בגופים שנדרשים, מעת לעת, לבצע פקודות שעלולות להיות כרוכות באובדן חיים. פרדו יכול היה להתפטר מתפקידו אם הפקודה נראתה בעיניו לא חוקית. אבל הוא לא עשה את זה. הכיסא שעליו הוא ישב היה נוח מדי. במקום זאת, הוא העדיף לפגוע בעצם היכולת של הדרג המדיני לעשות את מה שהוא רשאי לעשות. כעת, עליו לשלם את המחיר. את ההתנהגות הזאת יש לבער מקרבנו.