בניגוד לריקוד המפורסם, לטנגו של הסדר שלום בין ישראל לפלשתינים דרושים שלושה, לפחות בעת הנוכחית. המתווך האמריקני, בדמותו של
ג'ארד קושניר, כבר נמצא על רחבת הריקודים. השאלה היא מה לגבי שני הרקדנים האחרים. נניח, וזו הנחה בלבד, שממשלת ישראל הנוכחית רוצה הסדר מדיני שישים קץ לסכסוך עם הפלשתינים, הרי ששאלת המפתח המדינית היא מהי תכולת ההצעה האמריקנית הזוכה לכותרת מפוצצת של עסקת המאה? כלומר על מה ישראל נדרשת לוותר על-מנת שעסקה כזו תיחתם? כרגע, רב הנסתר על הגלוי, כך שמוקדם לתפור חליפות בצד הישראלי.
ומכאן לרקדן השלישי. הראיון של ג'ארד קושניר, חתנו של הנשיא טראמפ לעיתון הפלשתיני אלקדס, הוא מחווה אמריקנית נאה, אך ספק אם הרעיון של קושניר לגרד הסכמה פלשתינית למהלך מעל ראשו של אבו מאזן הוא הדרך הנכונה. הנשיא הפלשתיני אימץ, מבחינתו בצדק, עמדה לוחמנית כלפי ממשל טראמפ בשנה החולפת. אלה לא רק הגידופים האישיים נגד טראמפ והשגריר אמריקני בתל אביב (או בירושלים) פרידמן. אלו התחושות האותנטיות בראמאללה כי וושינגטון מנסה לרקום עסקה אזורית מעל לראשם של הפלשתינים ובעצם לרסק את הרשות, כפי שנביל אבו רדינה, יועץ אבו מאזן, התבטא. לא זו אף זו: ההבנה הפלשתינית שממשל טראמפ הוא האוהד ביותר לישראל מאז ומעולם צמצמה עד למינימום את האופטימיות שארה"ב תהיה מסוגלת להניח הצעה להסדר מדיני היסטורי שיענה על המאוויים הלאומיים של הפלשתינים. ונניח, שוב, שגם לזה אבו מאזן יסכים, הרי שתעמוד לפניו משוכה גבוהה ביותר לשכנע את עמו לקבל את התוכנית ולהתפשר עם ישראל. זו מצידה תתבע הסדר כולל שיחייב את אבו מאזן ליישמו גם ברצועת עזה. ההיתכנות לכך בעת הנוכחית לא קיימת.
אז מדוע בכל זאת קושניר ושותפו ג'ייסון גרינבלט מנסים למצוא הסדר? ראשית מפני שהבוס שלהם שלח אותם לאזור. שנית, כי למרות שהנושא הישראלי-פלשתיני אינו בראש סדר העדיפויות של הממשל האמריקני, צריך לבצע תחזוקה והפגין כוונות טובות. זה חשוב וראוי, אך זה לא מבטיח, כרגע, דבר. כשהתוכנית האמריקנית תתפרסם ופרטיה לרבות סוגיות הליבה של מעמד ירושלים, שאלת הפליטים ועתיד מפעל ההתיישבות כמו גם המצב ברצועה יידונו ברצינות, ניתן יהיה לעשות הערכה מחודשת לגבי סיכוייו של המהלך האמריקני.
