התקשורת האמריקנית המגויסת לטובת הדמוקרטים והשמאל, הגיבה במקהלת גינויים, שלילה וביקורת בלתי-מרוסנת על מהלכי הנשיא טראמפ בפגישתו עם פוטין. מרבית הטיעונים אינם כוללים הוכחות, אבל מבטאים באופן ברור סלידה, תיעוב, התנכרות ואכזבה מהעובדה שהשיחה בין השנים לא הסתיימה ב"פיצוץ אטומי". דומה שאצל רבים הפחד הקמאי מבריה"מ הטוטליטרית, בשתי המפלגות אבל במיוחד בדמוקרטית, עדיין מדריך את היחס לרוסיה, שכבר איננה דומה כמעט מכל הבחינות לרוסיה "ההיא". אולם מבחינה פוליטית ותקשורתית עויינת רוב ההתעסקות ברוסיה ובפוטין כיום, משרת שתי מטרות: ניגוח טראמפ באמצעות רכיבה על ההיסטריה של המלחמה הקרה כתחליף פוליטי לטחנות הרוח הדון קישוטיות וסולידריות עם בעלי הברית האידיאולוגיים באירופה, שאצלם הפחד עדיין מוחשי. מאז ניצח טראמפ בבחירות, שימש הקלף ה"מפוברק" של הדמוקרטים, הטוען לקנוניה מסוג "קשר" (COLUSSION) או קנוניה מסוג אחר, כנימוק עיקרי לטענה שהניצחון של טראמפ איננו לגיטימי מפני שהושג בסיוע רוסי. אחרי שנפלו בזה אחר זה כל הטיעונים הפורמליסטיים, כגון: יתרון מצביעים רגילים לקלינטון על פני טראמפ, התעלמות מהגדרות החוקה לאופן קביעת הניצחון בבחירת הנשיא, מסע הצלב האישי, העצמת משברי ההסתגלות של הממשל החדש בבית הלבן והכשלת השינויים בחוק ביטוח הבריאות הקלוקל של אובמה, נותרו רק הקשרים עם רוסיה ופוטין, כאילי הניגוח שלהם סיכוי לשרוד ולגייס תמיכה ציבורית סבירה. טחנות הצדק של החוקר המיוחד מוּלר (MULLER), שטוחנות לשווא כבר למעלה מ-18 חודשים ולא הניבו אלא כתבי אישום שוליים בעיקר נגד פקידים בממשל אובמה לשעבר, הם מכשיר הטרדה יעיל וכמעט "נצחי".
הפיסגה אליה חתר טראמפ עוד לפני שנבחר ועליה, בין השאר, נבחר, נועדה לדברי הנשיא, לבחון ברצינות אפשרות לשיפור היחסים עם רוסיה. הנשיא חש בתחושת הבטן הפוליטית שלו, שפוטין איננו אותו נחש נוראי כפי שמציגים אותו מרבית הדמוקרטים ומיעוט רפובליקני, שדימוי רוסיה אצלם הוא עדיין זה שהוטמע במוחם בימי המלחמה הקרה. יסודות מהותיים של הסכסוך הגלובלי ההוא השתנו או נעלמו. אין יותר מאבק אידיאולוגי מובהק בין קומוניזם חתרני ו"סיפוחיסטי" לבין הקפיטליזם הליברלי האמריקני. אין יותר חלוקה לשני גושים עולמיים מקוטבים בכל עניין ונושא. אין יותר מלחמה בין הגושים במספר גדול מאוד של מוקדים, באמצעות "שליחים" (PROXIS) ואין יותר חתרנות שיטתית ומקיפה של הקומוניזם במדינות היריבות לו, מתוך רצון וכוונה לבצע בהן הפיכות פנימיות או לפחות לערער מבפנים את יציבותן ולהקל על השתלטותו עליהן.
עמדתו של טראמפ, המבקש לבחון את כוונותיו של פוטין בשיח ישיר ולא דרך הפרשנות הפומבית של אמצעי תקשורת שמגויסים נגדו, היא כמובן הדרך הנכונה. קשייה של רוסיה אינם מעטים. כלכלתה בצרות, הדמוגרפיה הרוסית בנסיגה, העננים הסיני וההודי מתחילים להאפיל גם עליה, האיסלאם עדיין לא חדר אליה חדירה עמוקה ובצ'צ'ניה טיפלה בהצלחה יחסית בדומה לסוריה. אי-אפשר להתעלם לחלוטין מטענות פוטין בשאלות אוקראינה, קרים, והפעילות בסוריה. חלק מפעולות רוסיה הן אמיתיות, כלומר נובעות מתפיסת אינטרסים חיוניים אופיינית לפוטין. חלק מפעולותיו הן התרסות נגד המערב, במיוחד נגד פעילות נאטו במדינות מזרח אירופה, לאחר התפרקות בריה"מ. הסנקציות האמריקניות-אירופיות נגד רוסיה, מכבידות עליה ללא ספק. גם כאן יש מקום לברר עד כמה המשך אוטומטי של החלטות-עבר שהשתנה ומשתנה, צריכות להימשך כאילו לא אירע דבר. אין סיבה לנהל עם פוטין מגעים בנושאים אלה מתוך חוסר כנות או חוסר נכונות להבין את דרך חשיבתו או לשכנעו שהוא טועה בפרושיו. הדרך הטובה ביותר לכך, היא קשר אישי ברמה עליונה ביותר. ארה"ב חזקה איננה מאויימת על-ידי רוסיה וקולות הנכאים הנשמעים במסדרונות המאובנים של הקונגרס, הם תעודת עניות למחוקקים האמריקניים, במיוחד אלה ממפלגתו של הנשיא.
אחר התפרקות ברית המועצות, ארה"ב היא ללא ספק המעצמה העולמית הראשונה במעלה. בעטיין של הגישות הפוסט מודרניות והניאו סוציאליסטיות, שפשו גם בחברה האמריקנית, נחלש המערב, התרופפה בו הזיקה בין בעלות הברית - כפי שטוען טראמפ, בין היתר על יסוד מיעוט המעורבות והשותפות של אירופה בשימור האחדות הדמוקרטית המערבית - ונחלשה גם ארה"ב. בהשראת אותה גישה, טיפח בצורה חסרת אחריות הנשיא אובמה את הגלובליזציה על חשבון הלאומיות. ובהשראתה איפשר הגירה "פראית" לארה"ב, ללא בקרה וללא ריסון, והביא לערעור הלכידות הפנימית ולאבטלה קשה. צעדים אלה בשילוב עם לחימה רופסת נגד הטרור העולמי, פגעו בהגמוניה האמריקנית וטשטשו את הפערים האמיתיים הקיימים עדיין בינה לבין מדינות אחרות מבחינה צבאית, כלכלית, מדעית ויזמית. מנגד, גרמו היעלמות בריה"מ והחלשות ארה"ב, להתחזקותה של סין ולעידודה של רוסיה להשיב לעצמה חלק מהעוצמה הבינלאומית מימי בריה"מ שאבדה בהתפוררות האימפריה. באופק מסתמנים מספר שינויים משמעותיים נוספים: עלייתה של הודו כמעצמה עולמית פוטנציאלית נוספת, התחזקותו והתפשטותו של האיסלאם הפונדמנטליסטי, הרואה בארה"ב את אויבתו הראשית, סימנים חזקים להתפשטותו של הנשק הגרעיני בעולם (
קוריאה הצפונית ואירן, כמובילות התהליך) והיווצרותם של גושים אזוריים פוליטיים-כלכליים נוספים. שינויים אלה בשילוב עם היחלשות נוספת של ארה"ב, ישללו ממנה את היכולת להמשיך ולהיות מעצמה עולמית הגמונית ולכך תהיינה השלכות עצומות על הפדרציה עצמה.
יש בארה"ב מי שאינם מבינים זאת ויש מי שמעוניינים בכך, הסיבות מחייבות דיון נפרד. בין החוגים המעוניינים, רבים שחוסר הבנה או ליקוי מנטלי באחריותם הלאומית, מובילים אותם להסטת תשומת הלב הלאומית מהנושאים הגדולים באמצעות הפגנות סרק ומצעדים הזויים תחת הקריאות "זאב", "זאב" בידיעה ברורה שזו גניבת דעת. טראמפ הציג לפני הציבור האמריקני, שבחלקו הגדול היה נתון במצוקה כלכלית ואידיאולוגית, את משנתו, אבל מיעט להסביר את סיבותיו ונימוקיו. מאחר שזכה בבחירות, ייתכן שצדק בגישתו מבחינה פרקטית. בדיעבד, מסתבר שהימנעות מהעמקת הדיון בסוגיות-יסוד, אינה מעלימה את הסוגיה והשפעותיה, אלא משאירה על-כנן אי-הבנות ומחלוקות, שלפחות בחלקן נובעות מפירוש מוטה או מוטעה של כוונת הדברים. במצב זה, כל מאבק פנימי הופך מחדש לדיון ביסודות במקום לפתח תהליכים מהירים של קבה"ח על דרכי היישום האופטימליות.
תהליכי נסיגה
שאלת היסוד שדומה שארה"ב לא דנה בה ברצינות במערכת הבחירות האחרונה 2016, היא: האם חותרת ארה"ב לשמור על ההגמוניה העולמית שלה, כנותנת הטון בכל תחומי החיים היסודיים או אולי היא מוותרת, נסוגה, מתכנסת לתוך עצמה ועוסקת בענייניה ומניחה למדינות אחרות או לארגונים בינלאומיים לנהל את העולם, כשהיא משתתפת על תנאי כאשר מתאים לה? אם התשובה היא שארה"ב חייבת לשמור על הגמוניה (וזו דעתי) משום שאחרת תתחיל בתהליכי נסיגה שאיש אינו יודע היכן יסתיימו - מחייב הדבר
התנהלות תואמת כוונות; למעשה, את התנהלות טראמפ כיום. בכדי שתוכל לנהל מדיניות כזו, עליה לעצור תהליכי כרסום וסירוס פנימיים, כגון בתחום הכלכלה והדמוגרפיה, ולשנות את כיוונם. משחק באוטופיות נוסח אובמה, שהיה אולי יפה, נעים ונוח לשעתו, הנו פופולרי מאוד, אבל גם סהרורי ומסוכן. רוב התהליכים בהם נתונה ארה"ב בהשפעת עידן אובמה, אינם הפיכים.
תהליכים כאלה שהגיעו רחוק מדי, מבשרים התפוררות והתמוטטות.
יש לזכור עובדה נוספת: כמעצמה הגמונית, לארה"ב חולשה מובנית רצינית בהשוואה לכל אחד מהכוחות האחרים שעשויים להתמודד על הגמוניה עולמית אם היא תוותר. חולשה זו היא הדמוגרפיה. בין כל הכוחות ה"עולים" או מאיימים לעלות במאה הנוכחית, ארה"ב היא "הצנועה" ביותר מבחינה דמוגרפית ומונה רק כ-327 מיליון נפש (2018). הגוש האירופי גדול ממנה בכ-160 מיליון. במקביל, נמצא הגידול הטבעי האמריקני בירידה
1 ועמד ב-4201 על כ-3.96 מיליון לידות ו- 2.59 מיליון מיתות. הוא עדיין טוב מזה של מרבית מדינות אירופה אבל נופל מזה של כל היריבים הגלובליים שלה. את הירידה בריבוי הטבעי משלימה ארה"ב באמצעות הגירה. אולם, הגירה מסיבית משנה את תמהיל האוכלוסייה ומכאן גם את אופי המדינה וערכיה.
זו פרשת דרכים אמיתית, שמסבירה היטב את הסיבות למדיניות ההגירה של טראמפ.
"נגישַת" טראמפ בקהילה האירופית, נובעת להערכתי מאותם שיקולים. אולם, הואיל והקהילה איננה מקשה אחת אלא קונגלומרט של 27 מדינות, מוכפלת הבעיה הפנים-אמריקנית, פי כמה וכמה, בגלל גודלה המספרי ומורכבותה האתנית.
ההיסטריה הפוליטית של הדמוקרטים, היאחזותם הנואשת בקרנות המזבח שהותיר להם אובמה יחד עם קופה של שרצים וכשלים בתחומי החברה, הכלכלה ומדיניות החוץ, הינה פתטית. המפלגה הדמוקרטית נשענת על קהל בוחרים שרובו מגיע מחוגי המהגרים. היסחפות יתרה אחר מי שהרוח האמריקנית זרה להם, אל עבר עולם האוטופיות והאנרכיה, מתוך הנחה שבעולם כזה עתיד ההגירה ועתידם של המהגרים מובטחים טוב יותר, מבטיחה שגם האינטרסים של ארה"ב, כמעוז הדמוקרטי הראשי שעליו נשען עתיד הדמוקרטיה בעולם, יצאו נשכרים מכך?! - מסופקני. בהיסחפות זו גורמת המפלגה הדמוקרטית להחרפת הקיטוב החברתי והאידיאולוגי. קיטוב הוא שסע והוא מחולל תמיד חולשה ברקמה החברתית.
אינני מאמין שניתן לעשות רבות בכדי לאחות את הקרע הקיים לפני בחירות האמצע 2018. במקרה זה אין ספק שהדחוף ידחה את החשוב. טראמפ ינסה לממש את הבטחותיו כמיטב יכולתו ולמצות הצלחות בכדי להפכן לתמיכה פוליטית בבחירות. אם יצליח להגדיל את הרוב הרפובליקני בעיקר בסינט, יהיו חייו במחצית השנייה של הקדנציה, קלים יותר וסיכוייו לקדם נושאים נוספים טובים בהרבה. מבחינת הדמוקרטים היעדים הפוכים - בלימת טראמפ באמצעות היפוך הרוב בסינט (2 קולות) ובבית הנבחרים. לאחר בחירות האמצע, אם לא יסחפו הצדדים אחר התוצאות, ניתן לחשוב על מאמץ משותף לריפוי החברה האמריקנית השסועה מתוך הדברות ולא מתוך ניסיונות נואלים לכופף ידיים. בהנחה ששתי הקבוצות הפוליטיות הגדולות תסכמנה על הצורך לשמר הגמוניה אמריקנית עולמית כאינטרס לאומי מרכזי, יהיה לכך גם יסוד א-מפלגתי.
בשאלת אופיה הדמוקרטי - ליברלי-אקסטרמיסטי או ליברלי-מתון - לא ניתן להגיע להכרעה הצהרתית חדה. הדברים יעוצבו באמצעות מעשי הנשיא, הכרעות בית המשפט העליון וחקיקות הקונגרס כנדבך על נדבך, כשכל גורם במערכת השלטון תורם את חלקו. לקראת הבחירות הבאות לנשיאות (2020) יהיה כבר ברור לאן הולכת ארה"ב: לשיקום או למשבר לאומי חמור.