חודש אלול, שתיבותיו הן "אני לדודי ודודי לי", משופע בחתונות. בנו הבכור של חברי הטוב, רוני וייס, קצין ששרתי אתו לפני עשורים מספר ונשארנו בקשר, מתחתן, אך לא אגיע ארצה בזמן לחתונה זו. בארץ, בין אם אנחנו רוצים ובין אם לאו, החתונה היא חתונה יהודית "כשרה", לפי דת משה וישראל. גם אם צד אחד או שני הצדדים חילוניים, החתונה, כמו גם שאר הארועים המשמעותיים בחיים (ובמוות), הם לפי המסורת האורתודוקסית.
כיון שליהודים טוב מדי, קל לנחש שגם אופציה זו, להיות עם יהודי חופשי בארצו, לא מקובלת עלינו, וכך רבים הריבים והסכסוכים על עצם החתונה, כמו גם על כל מה שקשור לדת. אך לא בענייני הארץ אעסוק הפעם, כי אם בחתונות "יהודיות" בגלות.
ברצוני לספר על שתי חתונות, של ילדי חברים טובים.
הכלה קתולית
חבר אחד הוא יהודי חם, המאמין באמונה שלמה שישראלי הוא בהכרח "סופרמן" או "סופרוומן". אותו חבר גם משוכנע שאני איש המוסד. חי הוא באופוריה של נצחון מלחמת ששת הימים, למרות שמאז עברו למעלה מחמישה עשורים, וכבר הספקנו כמעט להכחד במלחמת יום הכיפורים ומאז בכלל אבדנו את הרצון לנצח (או את ההבנה מה פרוש לנצח).
שני בנים לו. אחד, הצעיר, מוכשר מאוד במוזיקה כמו גם בהופעה מול קהל. אחיו הבכור התאהב בבחורה מקומית, מהאצולה של בוורלי הילס. בשדרות ברטון וויי ישנה מסעדה מאוד ידועה בשם "איל צ׳יילו". המסעדה בבית פרטי ובחצרו, וכבר התפשטה לבית הסמוך מחד והיא מוגנת על-ידי הבית הסמוך מאידך-גיסא, ומאמצע אותו נווה מופלא מזדקר לו תמר לגובה של כעשרים מטרים. הרבה ארועים פרטיים חשובים מתקיימים שם במסעדה, בבעלות המשפחה.
אלא שבנו של ברד מגיע ממשפחה יהודית חמה, שחציה אורתודוקסי, בעוד שבחירת לבו, למגינת לב המשפחה, ממשפחה איטלקית קתולית אדוקה. אמריקנים, תושבים מקומיים בעיר קטנה, אך בכל זאת, לא יהודים! הרבה זמן התחבטו ברד ואשתו דבי מה לעשות. חצי משפחתם החרים את החתונה, אך נגד אהבה אסור ואי-אפשר להתייצב.
כך נקרא חזן אמריקני-איטלקי שניהל את החתונה, ולצידו - שומו שמיים - אב קתולי, ראש הכנסיה הקתולית "הרועה הטוב" של בוורלי הילס.
לכל הקרואים לאחוזת גרייסטון בבורלי הילס חולקו שמשיות ומניפות, בקבוקי מים שהוכנו במיוחד למאורע, וכיפות כנהוג בחגיגות יהודיות. וכך, יהודים וקתולים כאחד, היו עם כיפות. החזן שילב את כל האלמנטים המוכרים, למרות שהפרוש שנתן לחלק מהם צרם קצת לאוזני. אך מה שהפריע לי ביותר היה שבמקום להצהיר שהחתונה היא לפי "דת משה וישראל", הוא הודיע שהחתונה היא "לפי המסורת".
ניחא, כשהלכנו מאזור הטקס לאזור קבלת הפנים, צעד לידינו האב הקתולי אד כשבידו הכתובה. טוב לפחות שאנחנו יוצרים קשרים בין יהודים לבין נוצרים, והקורא מתאר לעצמו שניצלתי הזדמנות זאת לדבר על ישראל ועלינו, היהודים, שכן לפספס הזדמנות פז כזו אסור וחבל.
נצר לאמא יהודיה
החתונה השנייה נחוגה שבוע אחר כך בדיוק. הבת היחידה של חברים, זוג פילנתרופים, התחתנה סוף-כל-סוף עם חברה, אתו היא חיה מזה מספר שנים כזוג נשוי לכל דבר (וכבר התלוננה שהיא ממילא מכבסת ומבשלת ומנקה ודואגת, הכל למעט להיות נשואים באופן רשמי).
גם כאן, כמו אצל ברד ודבי, חצי משפחה אורתודוקסי ביותר, מאותם אזורים בניו-יורק או בניו ג׳רזי שם מחמירים ביותר. אך כאן, הגיעה המשפחה בהרכב מלא, למעט הדור שכבר הלך ואיננו (ורק יוצג על-ידי הטלית שהוותה חלק מהחופה ממעל והטבעת של הכלה).
בעת קבלת הפנים שקדמה לטקס עצמו הוגשו שרימפים גדולים (משום מה החלטתי שהם לא כשרים, וכך הייתי צריך לדלג על האוכל הקוריאני והישראלי וכל אותם מתאבנים שהובאו על מגשים על-ידי צוות מלצרים מקצועי). אך במהלך החתונה עצמה, מספר עשרות אורחים קיבלו אוכל כשר למהדרין, חתום כאילו שהם בטיסה במחלקה ראשונה, מהמסעדה הכשרה המפורסמת ביותר בלוס אנג׳לס.
חבר קרוב ושכן של הורי הכלה הציג לי את אשתו. הוריו שניהם נפטרו לפני מספר חודשים, אחד אחרי השני, ומאז הוא מגיע מדי שבת בשבתו לבית הכנסת. הוריו שניצלו מתופת השואה, הגיעו לארה"ב וגרו בניו-יורק/ניו ג׳רזי, היו אדוקים ושרידי אותו חינוך ניכרים בבן (רופא ידוע ומוכר). כשהוא קורא את ההפטרה, עם כל הטעמים, אין צורך לתקנו, למרות שעבורו עברית היא שפה זרה!
מסתבר שאשתו ... קתולית, אך כיוון שמצד אמה לפני 16 דורות הייתה מישהי יהודיה, הכשרות היהודית עברה מאם לבת עד שהגיעה גם אליה, וכך הוחלט שחתונתם (הדבר היה מזמן - כבר יש להם בנות המסיימות תואר ראשון) היא חתונה יהודית כשרה למהדרין!
הרב שחיתן את הזוג הטרי (שכבר גר זה עם זו משך שנים הרבה) לא היה רב המשפחה הרגיל, רב חב"ד של בל אייר (אחד האזורים היוקרתיים ביותר בלוס אנג׳לס), כי אם רב-חזן-מזמר, צעיר ויותר קרוב לדור הבא. הוא, לפחות, ניהל את החתונה "לפי דת משה וישראל" ולא שינה את הטקסט ל"לפי המסורת". אך גם אצלו צרם לי דבר אחד במיוחד, שהוא המהות.
סיפר הרב, בדרשתו (או כפי שהוא אמר "דברי תורה"), על מגילות שהתגלו בירושלים בשנות החמישים או השישים של המאה שעברה, ובהם מגילה אחת בת 2,700 שנים ובה כתובה הברכה הבאה:
יברכך השם וישמרך
יאר ה׳ פניו אליך ויחונך
ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום
הברכה מופיעה בספר במדבר פרק ו׳ פסוקים 24-26, ואני משוכנע שהרב-חזן-הצעיר ודאי ידע זאת. מדוע הסיפור על תגלית המגילה או תגלית ארכיאולוגית אחרת בירושלים בשנות החמישים או השישים של המאה שעברה (ואיני חושב שהוא חשב על מגילות ים המלח), זאת איני יודע. קשה למצוא ברכה מפורסמת יותר מברכת הכהנים (למעט "שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד"), ואין צורך לצור סיפורים כשהמקור בידינו, אותו ספר הספרים הנצחי.
ישבנו בשולחן עם זוג, היא אמריקנית (שהתגיירה), הוא ישראלי (לשעבר) שמשפחתו במקורה מעירק דרך סינגפור, והוא סיפר לנו שבביתו שני כיורים נפרדים, אחד לבשרי, אחד לחלבי, ושלוש בנות להם, שהם שולחים (בעלות רבה מאד) לבתי ספר יהודים פרטיים, אך בעוד האחת מדברת עברית, השנייה קצת מבינה והשלישית כלל לא.
וכך העם היהודי, שכבר יש לו ארץ, ובה טוב עד מאד, פזור הוא בכל רחבי תבל. הדור הצעיר, כשכבר מחליט להתחתן, עושה זאת לאו דוקא עם בן או בת זוג יהודים, ואפילו כששני בני הזוג יהודים, מי מבטיח שדור ההמשך יחונך על ברכי היהדות? הלא רק פרורים הדור הצעיר יודע ומכיר מהיהדות, ומה יעבירו לצאצאיהם?
פלא שאנחנו עם הולך לאיבוד?