ראש ה
ממשלה המנוח
יצחק שמיר זכור בוודאי כמי שהתנגד בתקיפות לרעיון הוועידה הבינלאומית, תמך במו"מ ישיר לשלום, ודגל בנוסחה: שלום תמורת שלום. היו בימין מי שהאשימו אותו כי הליכתו לוועידת מדריד, באוקטובר 1991, סתרה את עקרונותיו אלה, ולא היא. מדריד הייתה רק פתיחה טקסית למו"מ ישיר שניהלה לאחר מכן ישראל, וללא הצלחה, עם מי משכנותיה שהייתה מוכנה לשבת מול נציגינו.
יותר משנות דור מאז אותה ועידה היסטורית בארמון המלוכה של ספרד, ולפחות התפתחות חיובית אחת חלה מאז במזה"ת - הסכם השלום עם ממלכת ירדן, שנחתם לפני 24 שנה בדיוק. השתתפתי עם יצחק שמיר בטקס בערבה. כבר לא ראש הממשלה, אלא ח"כ מן השורה, אבל ראיתי את סיפוקו: הנה נחתם הסכם שלום על-פי נוסחתו - שלום תמורת שלום, ולא שלום תמורת שטחים.
מאז מלחמת ששת הימים משמרת ישראל בשליטתה את השטחים ששוחררו - ביהודה ושומרון וברמת הגולן. בעוד החוק והמשפט הישראלי הוחלו על הגולן, ולעולם לא יימסרו לאויב הסורי, יו"ש עודם מהווים סלע מחלוקת קשה בינינו לבין הערבים הפלשתינים. סכסוך על שטחים שהם לב לבה של ארץ ישראל ההיסטורית, וירושלים בכלל זה.
אף ממשלה בישראל, לא ממשלת שמאל ולא ממשלת ימין, לא הצליחה מאז 1967, להגיע להתרת סכסוך הדמים על חבלי מולדת אלה. נסיגה ישראלית לקווי 67 והקמת מדינה פלשתינית - זה מה שמציבים לנו אבו-מאזן וחבר מרעיו, כתנאי לכניסה למו"מ על שלום והשלמה.
לתביעותיהם יש תומכים רבים לא רק בזירה הבינלאומית, אלא גם בתוכנו. אינני מדבר על אלה מהשמאל הקיצוני, שעם הסכם שלום או בלעדיו, דורשים שישראל תיסוג לקווי 67, ומקבלים את כל דרישות האויב.
כתב כניעה
אני מדבר על שמאל ציוני, כפי שמבטא אותו למשל השר והח"כ לשעבר
חיים רמון. "צא והיפגש עם אבו-מאזן", קורא הפובליציסט רמון לראש הממשלה נתניהו. במאמר ב
ידיעות אחרונות שכותרתו "מי כאן הסרבן"? הוא מזכיר כי שישה ראשי ממשלה קודמים היו מוכנים להיפגש עם כל מנהיג פלסטשתיני "כדי להשיג הסדר", ורק נתניהו ה"סרבן" מתחמק מכך.
אזכיר למר רמון, כי דוקא שניים מיוצאי הליכוד, שנהפכו לאנשי שמאל מובהקים,
אהוד אולמרט ו
ציפי לבני, נועדו באחרונה באופן מביש עם אבו-מאזן. נו, אז מה יצא מזה? - רק חנפנות ועידוד לראש אש"ף להקשיח עורפו, ולהצדיק באמצעותם קבל עולם את עמדותיו-דרישותיו מישראל ה"כובשת".
רמון מצטט את אבו-מאזן כמי שאמר באחרונה לנשיא צרפת, כי ברצונו להיפגש עם נתניהו ולחזור למו"מ. הוא רק אינו מפרט לאיזה מו"מ כוונתו. ובכן, מדובר במו"מ בגיבוי בינלאומי, שכל תוצאותיו מוכתבות כאמור מראש: חזרה לקווי 67, חלוקת ירושלים, הורדת התנחלויות ומימוש "זכות השיבה".
יחתום ה"סרבן"
בנימין נתניהו על כתב-הכניעה הזה, ותהיה לו פגישה עם אבו-מאזן. יסכים להשתתף בוועידה בינלאומית - לא יהיה מנוס מוויתורים ישראלים חד-צדדיים מרחיקי-לכת בטריבונל משפטי כזה, שיסכנו את עתיד מדינת היהודים.
לשולחן המו"מ האמיתי, הישיר, פנים אל פנים, על הצדדים לבוא בידיים נקיות, בלי תנאים מוקדמים ובללי חסות בינלאומית. כל צד מניח את מלוא דרישותיו על השולחן ועליהן מתנהל הדיון. גם אם יתארך, גם אם יהיו בו מעלות ומורדות, אם יש רצון בשני הצדדים לשלום אמת, אפשר להגיע לפשרה. אכן, גם לנו יש תנאי: כל עוד הערבים מציבים מראש את תנאיהם האולטימטיוויים, אין תכלית לפגישה.
בנימין נתניהו איננו אולמרט או לבני. שלא כמותם, מעלתו היא, שהוא לא סטה ב-180 מעלות ולא באף מעלה מדרך אבות. הוא לא יפקיר חבלי מולדת בתמורה לפגישה-חצי-פגישה. במובן זה, יש לקוות כי יילך בדרכו של יצחק שמיר. פגישה לשם התנעת מו"מ - כן, אבל בלי תנאים מוקדמים ובלי כניסה למלכודת של ועידה בינלאומית.
