"וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" ( בראשית כ"ב, ח') אומר הכתוב על אברהם ההולך, הוא ובנו, אל הר העקדה להעלות עולה. יחדיו הם הולכים ויחדיו הם יודעים. "בלב שלם" אומר רש"י. האב הוא גורלו של בנו. שלושה ימים בדרך בה לא עובר אדם זולתם. כל יום הוא ניסיון. ללכת, לחדול. כל שעה. ההר רחוק. הנסיגה קרובה. מפני שהם שניים. בהיסוג האחד -ייסוג השני. אבל לא. לבו השלם של האחד הוא ליבו השלם של השני, ושני הלבבות יודעים, ועם כל צעד וצעד הן יודעים יותר והולכים.
מאז הולכים כך האבות. גוזרים דרכם על דרך הבן. עוד בטרם יידע הבן לשאול לאן, הופך הלאן של האב ללאן של הבן. הלאן של האם הוא הלאן של בניה ובנותיה. תורת אמך ומוסר אביך יוצאים לדרך לבדם ונספגים בילדים שעדיין אינם יודעים לשאול. אוהבים אותם, נספגת בהם אהבה העושה אותם אוהבים לבניהם שלהם אחריהם. חוסכים מהם אהבה הם יחפשו אחריה ולא ימצאו וצללים עוינים יתלוו אליהם כל ימי חייהם. וקשה הניסיון על כל היודע כי החיים מנסים אותו.
הבנים שנולדו בני חורין, כמו אבותיהם, הולכים יחדיו עם אבותיהם כשרק הם, האבות, בני חורין. אם לא בלב שלם, אי-אפשר ללכת. אבל גם בלב שלם אי-אפשר ללכת. אלא אם כן יודעים שיש בשמים מלאכים האומרים בקול שרק האב השומע, ושומעת רק האם "אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר" (שם, י"ב) אתה גורלו בילדותו, אבל הוא גורלו שלו בבחרותו, כבד אותה בילדותו כי היא קדושה מיד,
"אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר" עכשיו עד שתיכפה עליו תמיד. הוא עתיד לרדת מן ההר אליו הוא נלווה אליך בלב שלם כשאתה נלווה אליו בלב שלם. זה כל האדם.
