הפרק האחרון של העימות בינינו לבין עזה מסמל עוד צעד ללבנוניזציה של הסכסוך בינינו לבינם. הנסיונות החוזרים ונשנים של הפלשתינים לחתוך את גדר המערכת, לחדור מבעדה לשטחינו ולהניח מטעני חבלה לאורכה, מזכירים נשכחות מימי שהותנו בדרום לבנון. הצגת מטרות בשטחנו על הכוונות של החמאס, ירי טיל הקורנט על אוטובוס החיילים והתצפיות הצופות מקרוב עלינו, כולן הן בבואה לימי לבנון הזכורים לרע. לאלה מצטרפת תופעה לא פחות חמורה: כפי שנסראללה נהג להודיע על אירועים שהתרחשו בפועל הרבה לפני שההודעה פורסמה אצלנו, כך גם קורה בימים אלה כאשר הודעות החמאס מקדימות את הודעות דובר צה"ל או שאפילו מפורטות ממנו. ההבדל הגדול בין שתי הזירות שבדרום לבנון אנו שהינו בשטח זר ועויין ממנו אפשר היה לסגת הביתה. מעזה אין לנו לאן לסגת. לכן, המתרחש לאורך גבול רצועת עזה הוא מורכב יותר כי בנוסף לסוגיות ביטחוניות בוערות יש גם סוגיות מדיניות של איך ומתי לפעול.
שום
ממשלה בישראל לא תהיה לאומית יותר מזו הנוכחית. נתניהו והשרים האחרים מרבים לדבר גבוהה על הפתרונות לחיסול הטרור מעזה ומיגורו של החמאס. עשור שנים ושלושה מבצעים שהאחרון בהם נמשך יותר מכל מערכה מלחמתית אחרת, למעט מלחמת העצמאות, לא השיגו את היעד הזה. ההסגר היבשתי והימי לא הצליח למנוע מהחמאס להתחמש בטילים ורקטות. זו סוגיה שהגיע הזמן לתת את הדעת עליה כי הרי כל ייעודו של ההסגר למנוע זאת. בהעדר משא-ומתן עם הרשות הפלשתינית, למעט התאומים הביטחוניים ביו"ש, וכאשר שרי הממשלה מרבים להתבטא בגנותו של אבו מאזן כמי שעתידו מאחוריו מבלי לתת את הדעת מה הן האלטרנטיבות, נותרה רצועת עזה כאב הראש של ישראל בלבד.
להבין את המציאות
רצועת עזה היא חבל ארץ שאורכו כ-40 ק"מ ורוחבו המeסימלי כ-13 ק"מ - מרביתו 8-6 ק"מ - בו חיים כשני מיליון אנשים. צריך לדמיין אותו כסיר רותח העומד לעלות על גדותיו בכל רגע. מראשיתה הייתה הרצועה המאוכלסת על-ידי פליטים וצאצאי פליטים קן של צרעות - נזכור את ימי הפידאין בשנות ה-50, וחממת טרור פעילה זמן קצר לאחר כיבושה במלחמת ששת הימים. האינתיפאדה הראשונה התחילה שם ורבים מרוצחי האינתיפאדה השנייה יצאו מחוצותיה. בנתוני רקע אלה קשה שלא לתמוה על מדיניות ממשלות ישראל כלפי עזה. מצד אחד,
מנחם בגין לא הציע החזרת הרצועה למצרים במשא-ומתן לשלום וסאדאת לא דרש זאת בניגוד לעמדתו הבלתי מתפשרת לא לוותר על גרגיר חול, לדבריו, של חולות טאבה.
מצד שני, אריק שרון החליט לוותר על הרצועה בלא הסכם תוך הריסת ההתיישבות היהודית שהוא היה בעברו ממנסחיה. בדיעבד שתי ההחלטות התבררו כמוטעות כי נשענו על הנחות בלתי מבוססות לחלוטין: בגין שהאמין, או רצה להאמין, כי הרצועה היא חלק מארץ ישראל וההתיישבות בה כמוה כיישוב יו"ש בעוד שרון האמין או רצה להאמין כי הפלשתינים ברצועה לא יטרידו את הישראלים שמוכנים לא לחיות בקרבם. בין לבין גם חתימתו של
יצחק רבין על הסכמי קהיר בהמשך להסכמי אוסלו, מכוחם הועברה השליטה על הרצועה והיו"ש לידיו של
יאסר ערפאת, התבררה כטעות גדולה כי האיש לא רצה וגם לא התאמץ לכפות את מנהיגותו על הפלגים הרצחניים למרות שהתחייב לכך בהסכמים.
על הממשלה לדבר אמת
מאז השתלטות החמאס על הרצועה כשנתיים לאחר ההינתקות החד-צדדית נערכו שלושה מבצעים צבאיים שאחרי כל אחד מהם הבטיחה הממשלה כי החמאס למד את הלקח ולא כדאי לו להמשיך בטרור מולנו כי התגובה תהיה כואבת. כך בדיוק נשמעו הדברים גם בשבוע הזה. אבל בעוד המצב הביטחוני לא רק שלא השתפר אלא התדרדר, המשיכה ישראל לסייע לעזתים לא לגלוש לחלוטין אל עברי פי פחת ולספק להם את האמצעים לצרכי הקיום הבסיסיים כולל אמצעים ששימשו את הפלגים החמושים לחפור מנהרות ולהקים אתרים לאחסון כלי נשק. אחרי למעלה ממאה שנות חיים בשכנות שרובה עויינת, ההנהגות בישראל לא השכילו ללמוד ולהבין את המנטליות של הצד השני - אם הוא לא אוהב אותך אין כיסוי להבטחותיו וכי לא ניתן להגיע להסכם אמיתי עם ארגון שלא מכיר בקיומך.
אפשר להשיג הודנה, הסדרה ועוד מיני הסכמים שלכולם מכנה משותף: הם נכונים לאותו רגע אבל לא ניתן להבטיח את קיומם לאורך זמן. שום ממשלה בישראל לא אמרה לאזרחיה כי כל מי שגר בעוטף עזה - הגדרה שגוייה כי בעידן שלנו כל עיר עד מרכז הארץ היא בטווחי הטילים והרקטות - יהיה מאוים כל עוד החמאס שולט בעזה. וכן, צריך לומר בריש גלי כי כל שטחה של ישראל נמצא בטווחי מאה אלף הטילים של החיזבאללה בעוד שממשיכים להלעיט אותנו בתובנה כי נסראללה יושב בבונקר מאז מלחמת לבנון השנייה והגליל נהנה משקט ופריחה למעלה מעשור.
אשליה היא תופעה בעייתית אבל היא מסוכנת כאשר היא נוגעת בדיני נפשות, דוגמת מלחמת יום הכיפורים. אסור שביבי נתניהו יחזור שוב על גישתו הנפסדת כי ישראל לא מתעמתת עם החמאס בעזה כיוון שיש לה אינטרסים חשובים יותר בצפון משל אמר שגורלם של יישובי דרום הארץ פחות מטריד אותו למרות שלאורך שמונה חודשים איבדו יישובי העוטף עשרות אלפי דונמים של שדות בשריפות שיזמו הפלשתינים מעבר לגבול. עצם החשיבה שאובדן תוצרי הקרקע איננו נחשב לפגיעה המצדיקה תגמול הולם היא פגיעה ביסודותיה של הציונות שבנתה את הארץ לפי הכלל של עוד דונם ועוד עז. והאם צריך לציין כי צה"ל הוא צבא הגנה לישראל ולא צבא להגנה אזורית בכל נקודת זמן. בקיצור, עצימת עיניים היא גם פסולה וגם מסוכנת.
למרות שאין כל ספק לגבי יחסי הכוחות בינינו לחמאס, ישראל לא יכולה להכניע את החמאס כי כל פעולה צבאית בשטח קטן כמו הרצועה כרוכה בפגיעה רצינית גם באוכלוסייה האזרחית הלא לוחמת. כפי שקרה בעבר במקרים דומים, הקהילה הבינלאומית לא תאפשר זאת לאורך זמן במיוחד כי מדובר בריכוז אוכלוסייה גדול מאוד של מזי רעב. מדינת ישראל גם איננה יכולה להכניע כלכלית את רצועת עזה הן מסיבות מוסריות ועקב מחויבותיה הבינלאומיות. וכך, בעוד ביד אחת היא לוחמת באויב ביד השנייה היא מספקת לו אמצעי קיום ומחיה ומוצאת עצמה כלואה בתוך עצמה. מצב של לא לבלוע ולא להקיא.
האם יש מוצא
בהעדר אופציות צבאיות או כלכליות נותרה לישראל האופציה שהייתה בבסיס הסכמי קהיר מ-1994: החלת שלטון הרשות הפלשתינית על הרצועה תוך פרוק נשקו של החמאס בהסכמה ולא, אז בכח. הנסיונות בכיוון זה בשנה האחרונה לא צלחו כי החמאס מסרב לוותר על כוחו המזויין. אפשרות אחת שזה יתבצע בשיתוף פעולה של ישראל והרשות, גלוי או חשאי. הסיכוי לכך אפסי. אפשרות אחרת שהרשות הפלשתינית תסתייע במדינות ערביות כמצרים וסעודיה ובהסכמה שבשתיקה של ישראל. מבחינת מצרים, פעולה כזו מטרתה תהיה לסלק את החמאס שהם בעלי בריתם של האחים המוסלמים, הפלג הקיצוני שכיום פעילותו אסורה במצרים. מבחינת הסעודים, סילוק החמאס שהם בעלי בריתם של החיזבאללה והאירנים, היריב הגדול לאורך המפרץ הפרסי, תשרת את האינטרסים שלהם במזרח התיכון בכלל ובמפרץ בפרט.
אז נכון, במבט ראשון מדובר ברעיונות מורכבים ועדינים לביצוע כי בסופו של דבר הכוונה כאן שערבים יתעמתו עם ערבים ובמישרין ישרתו את האינטרסים של הרשות הפלשתינית ושל ישראל, מצב שעלול לא להתקבל בחיוב בציבור הבין-ערבי. אבל האם הרעיון הגיוני? כן. האם ריאלי, סבירות נמוכה. כאן צריכה ארה"ב להכנס לתמונה. רק היא יכולה להפוך את הרעיון הזה לאופרטיבי באמצעות מנופי ההשפעה שלה על מצרים וערב הסעודית. אין לדעת אם רעיון כזה עלה אי-פעם על שולחנם של המנהיגים הנוגעים לעניין, אבל האם לא הגיעה השעה לכך? הזמן לא פועל לטובת אלטרנטיבות שעלולות להיות גרועות מהמוכר לנו כיום.