לא אחת התייחסנו כאן לדמיון בין התהליכים שהתורה מספרת על יציאת מצרים ובין התהליכים שאנחנו חווים כאן ועכשיו. הסמכנו זאת על הפסוק במיכה (פרק ז): [טו] כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. בכמה מאמרים התייחסנו למכות הניחתות על אויבינו המרים בצורה של מלחמות פנימיות אשר הביאו לקריסתן הפנימית, והשווינו גם את המצב הרוחני של בני ישראל במצרים למצב הרוחני הירוד אצלנו. כמובן, הדמיון הוא כללי, אבל המכנה המשותף הוא שאין גבול לשפל שאליו עלול אדם להדרדר, אפרופו פרשיות השבוע בחדשות. והנה השבוע שמתי לב לזווית נוספת, שבשנים האחרונות לא ממש התייחסתי אליה והיא ההדרגתיות בתהליכים, מן הקל (יחסית) אל הכבד.
ההתפרקות אצל אויבינו החלה בהפגנות המונים שדרשו שינויים שילטוניים בכיוון של יותר פתיחות והתחשבות באזרחים. לאוזן המערבית זה נשמע מבטיח, הם הבינו שהעם דורש שותפות בשלטון והדמוקרטיה גוברת על הדיקטטורה. ההתעוררות העממית זכתה לכינוי "האביב הערבי" כינוי שביטא את כמיהתם של המערביים לכיוון שאליו יתפתחו אותן הפגנות, אבל בפועל ההפגנות סימנו התחלה של תהליכי הקצנה וחורבן במדינות שונות. כי "התעוררות" זו גם התנערות שפירושה בלשונם הוא אינתיפאדה. והרי את זו אנחנו מכירים מאזורנו, ולא לטובה. היינו מצפים שלפחות אנחנו, המנוסים באינתיפאדות, נזהה ונבין נכונה את התהליכים המתחוללים אצל אויבינו, אבל זה לא קרה.
כמו במצרים לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, כך גם בימינו, בכל שלב חשבו שיותר גרוע לא יכול להיות. אבל כמו שם ואז, גם כאן ועכשיו התברר שאין באמת גבול, כי לכל שפל יש שפל עמוק ממנו. במצרים אלה היו עשר מכות שעוצמתן הלכה ועלתה עד לשיא במכת בכורות. היה זה תהליך שמתחילתו - הצגת דרישת השיחרור לפרעה, ועד סופו במכת בכורות ויציאה חפוזה ממצרים, הוא ארך שנה. אבל השבוע אנחנו לומדים שהסוף ההוא היה זמני, טכני בלבד. המצרים נבהלו מאוד מהמכה הנוראה שנחתה עליהם כשמתו כל הבכורים וגירשו את בני ישראל, אבל אחרי שלושה ימים הם התחרטו (שמות יד, ה): ...וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ.
חוקים וניסיונות
מכות מצרים נועדו לחנך את המצרים וגם את בני ישראל, שידעו שיש בעל הבית לעולם ושיכירו אותו. עשר המכות, כולל האזהרות המוקדמות לא הספיקו כדי לחנך את פרעה והוא התארגן למרדף במטרה להחזיר את עם העבדים לעבדות: [ו] וַיֶּאְסֹר, אֶת-רִכְבּוֹ; וְאֶת-עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹ. [ט] וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם... כנראה חשב שלא יכול להיות יותר גרוע ממכת בכורות, שנגמרו לבורא עולם אמצעי הלחץ כלפיו וכעת הוא חופשי להשתמש בכוחו. אבל מסתבר שגם לבני ישראל לא הספיק התהליך החינוכי שעברו: [י] וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד... [יא] וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר...
והם חידדו את דבריהם בתזכורת: [יב] הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. משה מנסה להרגיע אותם ופונה להתפלל, אבל ה' אומר לו שיפסיק לבזבז זמן: [טו] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. התוכנית שלי מוכנה מראש והיא שבאותו מהלך אני מציל את ישראל ומחסל את המצרים. אל תתעכבו, קדימה לדרך: [כב] וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. [כג] וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם, וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם--כֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו: אֶל-תּוֹךְ, הַיָּם. את הסוף כולם מכירים: [כח] וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם: לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד.
ההתפעלות מהנס שחוו הניעה אותם לומר שירה ומאז אנחנו קוראים אותה בכל בוקר כתזכורת. אבל זמן קצר אחר כך שוב יש טענות (פרק טו): [כד] וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה. ה' נותן פתרון מיד אבל מוסיף משהו עקרוני, כי מתברר ששום כוח חיצוני אינו עשוי לחולל באדם שינוי פנימי, רק הרצון שלו יכול. על כן באותו מעמד ה' נותן לנו כמה חוקים שיסדירו את יחסו של העם לקב"ה ויגבירו את הרצון שלו להשתנות: ...שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ. שמירת החוקים האלוקיים תגן מפני נפילות אפשריות ותאפשר התאוששות מהירה אם יהיו כאלה: [כו] וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו--כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה', רֹפְאֶךָ.
