עכשיו, אחרי שהמהומה הגדולה שככה, נותר לבחון את המצאי. מי נוכח ברשימה הריאלית לכנסת ומי לא. אני בוחן את הרשימה הזו ברגשות מעורבים. כידוע, הכל בעיני המתבונן ובמיוחד אם הוא איננו מיוצאי חלציה של תנועה זו (אבל מסכים היום עם דרכה הפוליטית). הרכב הרביעייה הראשונה: יו"ר הכנסת אדלשטיין, ישראל כ"ץ,
גלעד ארדן, ו
גדעון סער, מוכיחים כי שיקולים של ממלכתיות והערך הסגולי של המתמודד, הן התכונות שעמדו בראש מעייניהם של הבוחרים. טוב שכך.
השרים
מירי רגב (6),
יואב גלנט (7), ו
יריב לוין (8), הם אנשים ראויים. לכול הנבחרים יש אג'נדות ברורות וחדות, התואמות את רוח הליכוד, וכך גם פעלו במהלך כהונתה של אותה כנסת. בחירת לוין (8), מבטיחה המשך המאבק במערכת המשפטית והחזרת העקרון של הפרדת הרשויות בישראל, הרחק מהמציאות המעוותת השלטת בה כיום. ואולי אף עלית מדרגה של מאבק זה. הבאים אחריו נבחרו בגין כישורי הביצוע שלהם (לפחות כפי שנראו בעיני בוחריהם): ראש עיריית ירושלים לשעבר,
ניר ברקת (9), השרה
גילה גמליאל ויו"ר ועדת חוץ וביטחון
אבי דיכטר.
לעשירייה השנייה נבחרו השרים
זאב אלקין,
אופיר אקוניס,
צחי הנגבי,
חיים כץ ו
יובל שטייניץ, סגנית שר החוץ
ציפי חוטובלי, והח"כים דוד אמסלם ו
אמיר אוחנה.
אלא שתוצאות הבחירה במקומות הנמוכים יותר, גרמו לפחות שביעות רצון, ולדעתי חלו פגמים משמעותיים בהרכבה. הייתי רוצה לראות ברשימה את ד"ר
ענת ברקו. גם נאווה בוקר (איננה נכללת בקבוצת ה-35 - חבל), שהייתה חברת כנסת חרוצה, נאמנה לעמדותיה ולהשקפותיה - נעדרת.
במקומות רחוקים מדי אני מוצא את
עוזי דיין (המקום ה-35), אלוף במיל. בין המיטיבים להתנסח ברוח המחנה הימני. מאי גולן, צעירה מבריקה, דעתנית, לוחמת ללא פשרות למען תושבי דרום תל אביב (34). למקומות נמוכים מדי לטעמי הגיעו גם חברי הכנסת דהיום
מיקי זוהר (29)
דוד ביתן (25), ו
אברהם נגוסה (30). אם נצא מתוך הנחה שבבחירות הקרבות יזכה הליכוד שוב ב-30 מנדטים - כמובן נראה המועמדים הללו בכנסת.
נחמה פורתא בעובדה כי ראש הממשלה יכול לאייש את המקום ה-21 כחפצו. לרשותו עוד שני שריונים (במקומות 28 ו-36). הוא יכול לעשות שימוש בזכותו זו על-מנת לתקן מראש את תוצאות הבחירות העתידות כדי לקלוט במקומות אלה אישים מרשימות, שעל-פי המסתמן, לא יעברו את אחוז החסימה, וגם כדי לתקן עיוותים שנוצרו ברשימה עצמה.
אולם בשורה התחתונה וחשוב לא פחות, הליכוד הפגין ביום הבוחר הליך דמוקרטי לעילא. אולי היו רשימות חיסול, אולי היו רשימות אחרות, אבל השפעתן הייתה קטנה, לא דומיננטית בעליל. האווירה ששררה הייתה משוחררת וחופשית, דוגמה ראויה להעתקה למפלגות אחרות ובמיוחד לאלה של
יאיר לפיד (יש עתיד),
משה כחלון (כולנו), ו
בני גנץ (חוסן לישראל). מפלגות אלו, אומנם רוממות הדמוקרטיה בגרונן, אולם הן מתנהלות אך ורק על-פי גחמותיהם של העומדים בראשן. הן לא השכילו לבנות הליך דמוקרטי לבחירת מוסדותיהן וחשוב מזה - לבחירת החברים לכנסת, כפי שעשה עתה הליכוד.