פרשת השבוע פקודי (המקאם נָוָא)

מַנְהִיג קַם לְעַם יִשְׂרָאֵל וְהִצִּילוֹ מִצָּרָה

הִנְהִיג אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ לְתִפְאֲרָה

בְּאַהֲבָה וּבְרוֹב חָכְמָה וָדַעַת הִנְהִיג עַם

וּמָנַע פִּתְחוֹן פֶּה וּמָסַר דִין וְחֶשְׁבּוֹן גָּם

הָיָה זֶה מֹשֶׁה"נֶאֱמָן בֶּיתוֹ"כִּנָּהוּ הַשֵּׁם

כִּי הָיָה עִם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַמּוֹ שָּׁלֶם

בְּתֹם מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן הֵחֵל בְּפִקּוּדִים

מָסַר דוּ"חַ לָעָם וּבְכַךְ מְבַקְרָיו הִקְדִּים

לֹא דַי לִהְיוֹת נֶאֱמָן בְּעֵינֵי בֹּורֵא עוֹלָם

מַנְהִיג צָרִיךְ לִהְיוֹת נֶאֱמָן בּעֵינֵי הָעָם

וְעַל זֶה נֶאֱמַר לֹא דַּי רַק בַעֲשִׂיַת צֶדֶק

עַל הַצֶּדֶק לְהֵרָאוֹת בְּטֶרֶם יֵעָשֶׂה בֶּדֶק

לא די בְּלֹאמַר אני צדיק וישר

פרשת "פְּקוּדֵי נועדה ללמד את מנהיגי העם, המחייבים את בני העם לתרום ולתת מעשרות. כדי לקיים סדרי שלטון תקינים, הם חיבים להיות זהירים משנה זהירות בשימוש בתרומה ובמעשרות שהעם נותן. ומשה כאן ממהר לכנס את העם ומבלי שנתבקש מסר דין וחשבון על הזהב, והכסף שהעם נתן להקמת המשכן. מדוע מיהר משה מבלי שנתבקש למסור דין וחשבון לעם, כבר הבאנו לקוראים את הסיבה המשוערת לכך, ונשוב להביאה כי היא תמיד אקטואלית וחוזרת על עצמה. יש מדרש לפיו: שמע משה את ליצני הדור שהיו משיחין אחריו שנאמר: והיה כצאת משה אל האהל... והביטו אחרי משה עד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה (כי תשא לג/ח), ומה היו אומרים? היו מסתכלים מאחריו ואומר אחד לחברו: ראה צוארו, ראה שוקיו, אוכל משלנו, שותה משלנו כאומרים הוא שמן או משמין ושואלים בלגלוג: מנין לו השומן הזה? עונה לו חברו: ריקא, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי-כסף ועל ככרי-זהב שאין להם חקר ולא משקל ולא מנין, מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר? המדרש מוסיף ומשה אומר אומר: חייכם, משנגמרת מלאכת המשכן אני נותן לכם חשבון וכיון שנגמרה-אמר להם: אלה פקודי המשכן". כדי שלא יהיו מלעיזים. על איש הציבור או המנהיג לגלות רגישות מיוחדת ולא ליטול טובת הנאה מכל סוג הן כדי להיטיב עם נותן המתנה והן "בִּבְחִינַת שלח לחמך..." הממלא תפקיד ציבורי ולוקח טובת הנאה, הן כמתנה והן כדי להיטב עם הנותן גם אם לא יחטא, הוא יראה חוטא, לא כל שכן כשמדובר במנהיג שבידו יכולת להיטיב עם הנותן. אין מנהיג זה יכול לרחוץ בנקיון כפיו. וכך אמרו חכמי הדור: לא די בְּלֹאמַר אֲנִי צַדִּיק וְיָשָׁר, אלא צריך שהצדק וְהַיֹשֶׁר יֵרָאוּ מְאֱלֵיהֶם בעת העשיה ובהתנהגות. אֵין אָדָם פָּטוּר מִצַּו ה' לְנִקְיוֹן כַּפָּיִם, זֶהוּ צַו מַצְפּוּנִי צַו יִרְאַת שָׁמָיִם. לָכֵן נֶאֳמַר: והַצְנֵעַ לֶכֶת... אַל תִּתְנַשֵּׂא, לֵךְ אֶל הָעָם וְתֵן לוֹ דִין וְחֶשְׁבּוֹן כְּמֹשֶׁה.

מָלֵא בנושא רוּחָנִי וּמָלֵא בנושא ּ גַּשְׁמִי

הרמב"ם מתיחס בספרו מורה נבוכים למושג "מָלֵֹא" שבפסוק בפרשה שם נאמר: ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מָלֵא את המשכן (מ/לד) המושג "מָלֵא" לפי הרמב"ם מ.נ. חלק א) יכול להיות דבר מוחשי שממלא חלל ריק, אבל גם יכול להיות דבר "מחשבתי לא מחושי". הדבר כבר נאמר על בצלאל ואהליאב שעסקו בהקמת המשכן, הייתה בהם "חָכְמָה" ונאמר גם: מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב (ויקהל לה/לה) או וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוח אלוהים בְּחָכְמָה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה (כי תשא לא/ג) וגם מצאנו נאמר: מְלֹא כל הארץ כבודו (ישעיה, ו/ג). מכאן שהאמירה: וכבוד ה' מָלֵא את המשכן (מ/לד) הכונה בכך לא לעניין מוחשי לראותו או לחוש אותו, אלא שהוא כמו האור שממלא כל מקום במשכן. האדם יכול לדמות את כבוד ה' כדבר כאור הנראה לעין. כל אשר רצה הכתוב לומר כי כאשר הָשְלְמָה הקמת המשכן, הוא נתמלא באור ה' ונתקדש לעשות בו עבודת האלוהים ולא כמנהג עובדי אלילים שהקריבו קרבנות על כל גבעה או תחת כל עץ רענן, משהושלם המשכן נתמלא כבוד ה' שכן עבודת הקדש בתוך המשכן נעשית בהשגחת הקב"ה שכבודו מלא המשכן ומלא עולם. רצה הרמב"ם לומר על "וכבוד ה' מלא את המשכן" (מ/לד) שאין מדובר בדבר גשמי, כי אין לקב"ה גוף ואין לו דמות הגוף, ואף על-פי כן יודע האדם את קיומו של האלוהים, למרות שנאמר בבריאה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אין הכונה לדמות האלוהי המוחשית. יהא האדם נכבד ונעלה אשר יהא או חכם, אין חכמתו מגעת להשיג את דמות הקב"ה, אלא בדימוי לפי מדת חשיבתו הדלה של האדם מול בורא עולם. אף על-פי כן אמר הרמב"ם "אין בכך הֵיזֵק", קרי פְּסוּל לְדַמּוֹת לעצמנו את כבודו של הקב"ה ודמותו בדימוי מוחשי, לא בכדי כשאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן ונתתי משכני בתוככם, ולא בתוכו של המשכן בכך בקש הקב"ה לומר: כי הוא איננו זקוק למשכן לשכון בו, כל שרוצה הקב"ה שהאדם מישראל יחוש כי אלוהים עמו ומלוהו, לכן נאמר: ושכנתי בתוככם שתחוש כי רוח האלוהים, מלוה את האדם ונותנת בו חכמה ללמוד וללמד ולעשות את הטוב והישר אשר צוה אותו אלוהים אותנו לעשותם.

האדם בחזקת זכאי עד שתוכח אשמתו

לעומת האמור קודם לכם, אמר ריש לקיש בדברו על משה רבנו שאמר לה': וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'... (שמות ד/א) אף על-פי שהתברר כי צדק משה כי אכן חלק נכר מבני ישראל לא האמינו לו, על זה אמרו רבותינו ז"ל: "החושד בכשרים לוקה בגופו". ואכן משה רבנו שחשד בעם ישראל שלא יאמינו לו, לקה בצרעת. ברטנורא (אבות א, ו) כתב, שכלל זה חל רק על 'כשרים'. כי כל אדם בחזקת זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. כלל זה הוא גם לפי המשפט המקובל האנגלי שהיה קים בישראל שקובע: יהא מעמדו של אדם אשר יהא. יש לתת לו הזדמנות למצות את הדין להוכיח חפותו. אלא שמחמירים עם המנהיגים המשמשים דוגמה ומופת לעם שיחמירו עם עצמם יותר כפי שעשה משה שמהר לסלק ממנו כל חשד בקשר לכסף ולזהב שנועד להקמת המשכן. המנהיג גם מנוע מהטיל דֹּפִי או אשם במתחרהו, בעשותו כן בל ילין שהוא מורשע בלא משפט. ומה שאינו רצוי לך אל תעשהו לחברך אף לא ליריבך. מוטב להזדרז בהבאת האמת לידיעת הכלל ובכך למנוע לזות שפתיים, ולהיות זהיר במעשיו לבל יראה חוטא, על זה מסופר: כי כאשר היה נכנס כהן ללשכה ומוציא כסף משם לקניית הקורבנות, נכנס בלבוש שאין בו מכפלת, והלך בסנדל פתוח ולא במנעל. הוא לא היה נכנס ללשכה כשהתפילין מונח עליו או כשקמע תלוי על צוארו, כדי שלא יאמרו שנתן לתוכם מכסף הלשכה. שאם הוא נהיה עני יאמרו כי מעוון הכסף שנטל הוא נענש. ואם יעשיר יאמרו: מהכסף שנטל הֶעֱשִׁיר. אדם צריך לצאת ידי חובה שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל. כדי להראות נקי כפיים, אין צורך לעבור לקיצוניות הפוכה.

פקודי מסכמת את ספר שמות

פרשת פקודי מסכמת את קורות בני ישראל ועם ישראל שמתחילה ברדת יעקב ובנין בעידוד יוסף למצרים והרצון להשתקע בה, למרות שאמר יעקב לפרעה: "לגור בארץ בנו", לא להתיישב בה קבע. ספר שמות שלא כספר בראשית, בעוד ספר מוקדש רובו לבריאת העולם ואדם וחוה והחי והצומח והאנושות ורק חלקו מספר על אבות ואימהות ישראל טרם נהיה עם. שמות מביא לנו בפרשת שמות את קורות בני ישראל במות החל ממות יוסף ופרעה שם נאמר: ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. זה אשר קורה לאלה שבוחרים לחיות בנכר ואשר מלכתחילה הגרו לארץ אחרת בְּעָזְבָּם את הארץ בה נולדו, ולאו דוקא אלה שנולדו בארץ והם יורדים ממנה, אלא אלה שמלכתחילה נולדו בנכר ועוברים לגור מארץ אחת לארץ אחרת בנכר. אלה, אינם כמו אלה שנולדו בארץ ויורדים ממנה למן עצמם. ראשית הירידה מתוקה והמשכה מר ונמהר. שמות מכיל את הארועים המשמחים: היציאת מצרים, קבלת התורה, הקמת המשכן, והתהוות בני ישראל לעם ומביא גם את הנפילה הגדולה חטא העגל. חז"ל עסקו בשאלה זו והביאו לנו משל הממחיש את משמעות הנפילה והקימה שבאה אחריה. מסופר כי באחד הימים נכנס מורה חדש - טירון ללמד כיתת צעירים עבריינים והוא בספק אם יצליח במשימתו זו. והנה בבואו להכנס לכתה נתקל בסף הכניסה ונפל אפיים ארצה. זה עורר צחוקם של התלמידים הצעירים שלעגו לו. המורה קם לאטו, עמד על רגליו ואמר בנחת לתלמדים שלגלו עליו: ילדים לעתים זה קורה שנכשלים ונופלים חשוב יותר לדעת לקום ולעמוד שוב על הרגלים. רמז להם, כי זה אשר מצפה מהם, נפלו - לקום, דממה קלה השתררה ומשהבינו פרצו בקריאת הידד למורה. זה היה השיעור הראשון שהובן כהלכה. המסקנה היא שעקר החכמה לדעת לצאת מצרה אשר אליה נכס מדעת ושלא מדעת. לסיכום מוגש סיכום חרוז שחובר שנכתב לפני עשר שנים והוא עדין מאוד אקטואלי.

וְאֶלֶּה הֵם עִקָּרֵי דְּבָרַי בְּפִקּוּדֵי הֵם קָשִׁים לִשְמִיעָה אֲנִי מוֹדֶה הַכְּלָל שֶׁל נִקְיוֹן כַּפַּיִם לֹא קָנָה שְׁבִיתָה עֲדַיִן

בְּמַחֲנֶנוּ יֵשׁ "חֲרוּצִים" נוֹשְׂאֵי קֻפּוֹת שְׁרָצִים

כִּי זֹאת לָהֶם מּוֹרָשָׁה וְשֶׁלֹּא קָרְאוּ הַפְּרָשָׁה

הֶמָּה מִנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְקָלוֹנָם לָהֶם תְּעוּדָה

עַל כַּך נֶאֱמַר אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת

וְעַל הַקִּיר מוֹפִיעָה לָהּ כְּתֹבֶת

מָה יַעֲשׂוּ אֵזוֹבֵי הַקִּיר שָׁמָּה

הֲבִנְפוֹל אֲרָזִים תִּמָצֵא נֶחָמָה?

לא כַּך נֶאֱמַר שָׁמָּה

שִׂים נִקְיוֹן הַכַּפַּיִים כְּאוֹת וּכְעָדִי עֲדָיִים

תְּלֶה אוֹתוֹ עַל הַצַּוָּאר כְקָמֵע שֶׂלְּמָעַנְךָ נוֹצַר

שִׂימֵהוּ כְּאֶמְצָעִי עוֹד לַהֲלִיכָה שֶׁלּא לִמְעוֹד

וְאַל תִכָּשֵּל וְתִתְוַדֶּה נְהַג כְּמֹשֶׁה בְּפִקּוּדֵי