המראה של נשיא מדינת ישראל עומד ומספיד את רעייתו כשחולצתו קרועה, הוא המראה היהודי האולטימטיבי בעיני.
ההלכה היהודית קובעת שיש לקרוע את הבגד כאשר מת אחד מקרוביך. זו הלכה נוגעת ללב שיורדת לעומקה של הנפש האנושית ונותנת לה אפשרות לתעל את התחושות הקשות שכרוכות באובדן אדם יקר ולהוציא אותן אל הפועל באופן מבוקר. פרט נוסף שמשתמע מההלכה הזאת הוא שזה כמעט ולא משנה מה תפקידך הציבורי ועד כמה כוחך הפוליטי רב - כאשר מת לך קרוב משפחה - אתה קורע את בגדיך כאחד האדם. אל מול האובדן האישי כולנו אנשים, כולנו פגיעים אל מול הגורל. אתה בסך-הכל בן אדם.
הלך המחשבה הזה, שלפיו בכל הנוגע לקשר של האדם עם מה שנשגב ממנו - אין משמעות לפוזיציה הפוליטית של האדם, בא לידי ביטוי בחיים ההלכתיים גם בכללי התפילה במניין. כשאנו ניגשים לתפילה אנחנו אמורים לגשת בלי כל התארים, ההישגים, המחמאות שקיבלנו, החנופות שסחטנו. כל אחד אמור להיות בסך-הכל עוד אחד שמשלים מניין. בעל משקל זהה לחלוטין למי שמזלו, עמדתו הכלכלית, או מיקומו החברתי והפוליטי שונה בתכלית. הדבר נכון גם ביחס למפגש של האדם עם האובדן שאין חזרה ממנו.
בתם של ראובן ונחמה ריבלין, ענת, תמצתה את השקפת העולם של אמה במשפט "אני בסך-הכל בן אדם". לכן, זה כלל לא היה מפתיע לראות את נשיא המדינה, ראובן ריבלין, קרוע חולצה בהלווית אשתו ללא כל גינוני
כבוד שקשורים בתפקידו. לא מפתיע, ומאוד יהודי.