שׁוּב קוֹרֶה אֵין דְּבָרִים וְאֵין אֹמֶר
וְשׁוּב שָׁבוּעוֹת נִכְנַס בְּסִיּוּם הָעֹמֶר
וְהַיְּבוּל טוֹב וְהֵחֵלָה עוֹנַת הַקָּצִיר
וְהַגֹּרֶן עֲמוּסָה וּמִתְכּוֹנְנִים לַבַּצִּיר
עוֹשִים חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ גָם עִם אוֹיֵב
לִשְׂרוֹף שְׂדוֹת תְבוּאָה הוּא אוֹרֵב
אַךְ עַם אֵיתָן יוֹסִיף קָצִיר גָּם דַיִשׁ
וְעַמֶּנוּ יִרְבַץ מוּל צָר כְּאַרְיֶה וְלַיִשׁ
וִידֵי אוֹיֵב לְהַשְׂחִית וְלִמְעוֹל מַעַל
וְאָנוּ נוֹסִיף לֹאמַר לָאוֹיֵב אַף שַׁעַל
וְלֹא יוֹעִיל לָהֶם יֵרִי וּבנִיַת הַתַּעַל
וְדַרְכַּם אֲבוּדָה בַעֲצַת בְּנֵי בְּלִי יַעַל
הצורך להתארגן ולתפקד כאמור בתורה
הפעם הפרשה מדברת על יחסי אנוש במשפט בין אדם לאדם לעומת התייחסות
האדם לבורא עולם. כי פרשת נָשׂא כמו בפרשות רבות אחרות, מכילה בין היתר חוקים ומשפטים בתחום חי קהילה החיה בצוותא ואמורה לשמור על טהרה ובריאות בניה כולל מצוות שבין אדם לבורא.
אנו רואים כי הפעם ה' מדבר ה' אל משה ומצווה עליו לפקוד את בני גרשון. למרות שבפרשת במדבר כבר פקד את מטה לוי בנפרד ממפקד יתר שבטי ישראל כפי שציווה אותו ה' אותו באמרו לו: ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. (במדבר א/מט) כי הם נועדו להיות מתפקדים ומופקדים לעבודה באהל מועד.
הפעם בפרשת צוה ה' צוה את משה לאמור: נָשֹׂא את ראש בני גרשון גם הם לבית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם (ד/כב). הפעם נצטוה לפקוד בני 30 ומעלה עד גיל 50 בשונה ממפקד יתר השבטים שפקד משה מבן 20 ומעלה ושם גם לא נקבע גיל עליון, והשבטים שנפקדו אז היו מיועדים למלחמה. ועוד הבדל יש במטרה שלשמה נערך הפעם מפקד של בני גרשון כי הוא עתיד לעבוד בעבודת אהל מועד ולא רק ב"גרשון" עסקינן, אלא מדובר גם באחיו השני של גרשון, ב"קהת" הוא אבי אהרן ומשה ומרים וגם באח השלישי ב"מררי" ובצאצאיו בסך-הכל מנו 8,580 נפש לכל אחד מהמתפקדים היה תפקיד בנשיאת המשכן על חלקיו, בפירוקו ובהרכבתו מחדש בכל מקום שם חנו בני ישראל בלכתם במדבר.
הצורך באזכרת יֵחוּסוֹ של אדם אם הוא עמך או מנהיג עם נועד לתת מעמד למתפקדים כפי שזה נעשה בצאת ישראל ממצרים, בהנהגת משה הנביא ואהרן הכהן הגדול ובניו הכהנים שהיו למעשה מנהיגי העם.
הפרשה מייד לאחר-מכן עוברת לאירוע השני החשוב אחרי היציאה ממצרים, באחד בניסן שהוא יום הקמת המשכן. ונזכרו עוד שמונה פרשיות שהתרחשו בו ביום כך אומר רש"י בהסתמכו על מה שנאמר במסכת גטין שם נזכרו שמונת הפרשיות: 1. הכהנים, 2. הלויים, 3.הטמאים 4. שלוח הטמאים, 5. אחרי מות שני בני אהרן. 6. שתויי יין 7. הנרות 8. פרשת פרה אֲדֻמָּה.
היחס הארגוני וחשיבותו לעם
בכל שבוע בו אנו קוראים את פרשת השבוע, אנו מקבלים תחושה כי מדובר בנו עתה ובמתרחש כיום אצלנו. זה מתאים לאמירה: מה שהיה הוא שיהיה, לאמירה זו יש בסיס. פרשה זו באה לומר לנו שלכל אדם בחברה יש תפקיד. יען כי האדם נולד לחיות בחברה אנושית כאיש חברה ואין לו קיום כבוד. מכאן כל אדם בחברה מחפש למצוא בני אדם להתחבר אליהם, גם עם אנשים "מוגבלים" גם הם צריכים לחיות חיי חברה ולא להיות מבודדים.
יחד עם זה חיי חברה מחייבים את האדם לוותר על חלק ממה שיש לו ובתמורה הוא מקבל ממה שיש לחברו שבחר בו כחבר. צריך להאמין כי לכל אדם יש יעוד ותכלית, ואנו גם רואים מדי פעם שהדבר מתקיים כך אפילו באלה הנחשבים כמוגבלים או שאינם מושלמים בגופם. מי שאיננו שלם או נולד בעל מום בגופו לא בהכרח הוא בעל מום בנפשו וברוחו, לעיתים הוא גם עולה על מי שנחשב "שלם בחיצוניותו" ולמעשה הוא "חסר או לוקה בפנימיותו".
יש חשיבות רבה לצד הערכי על-פני הצד המיכשורי, ובמילים אחרות יש הבדל עצום בין הנגלה לעין לבין הנסתר מן העין ונמצא עמוק בתוך האדם. זאת נוכְחָה האנושות לדעת את השוני הקיים בין "הַמְּכוֹנָה" לבין "האדם". למרות שׁהַמְכוֹנָה נראית חיונית ובלעדיה אין, הרי צריך לחשוב כי האדם הוא שיצר את המכונה, ואילו את האדם יצר האלוהים.
מכאן יש צורך בהתארגנות בעשיה תוך גיבוש הסכמה בין בני האדם למרות השוני ביניהם בתנאי אחד שלא יחשוב האדם "אנו ואפסי עוד". לכל אדם בחברה יש לו חשיבותו, על זה אמר המשל הערבי "פי ועג'ווה תסנוד ח'אביה". תרגום המשל עם חריזה: "יש ולעתים גלעין מיצב כד או לגין", כלומר גלעין של הזית יכול להיות משענת טובה לכד של שמן ולייצב אותו, כך גם האדם הפשוט לכאורה.
מכאן הפרשה מלמדת, כי אחרי היציאה ממצרים והצורך לחיות ביחד כחברה חיבה את העם לשמור על הגיינה אישית, לכן היה צורך להרחיק לזמן מה כל פגוע בגוף או בנפש עד שיבריא ויטהר וישוב להיות יעיל לחברה. כך גם קורה ביחסים שבין הארגון שעומד בראש המדינה והחברה לביו האדם הרגיל במדינה. אף על-פי כן, לולא האדם אין חברה ואין צורך במנהיגות. קיום המנהיגות בקיום חברה שמטרה להיטיב זה עם זה כל אחד בדרכו החיובית הטובה.
חג השבואות ו"הַגְּאֻלָּה"
הגאולה במגילת רות בא להמחיש כי הגואל הוא "אדם", כפי שזה מספר בספורה של רות המואביה. מתברר כי הגואל נמצא, רק צריך להגיע אליו בדרך ישרה ונכונה ותמה ולא בהפעלת כוח פיזי. אומנם בספורה של רות מדובר בגאולתה מאלמנותה והחזרתה לחיי החברה, כך אפשר לראות את הגאולה של עם ישראל, שחי כאלמנה-כעם זר בקרב עמים אחרים וצפה להגאל על-ידי גואל מקרב העמים, ולא נמצא גואל, כי הַגְּאֻלָּה אליה נכסף עם ישראל מאז חרבן יהודה ובני יהודה גלו כ"יהודים" לארצות נכר, ומצפים לַגְּאֻלָּה שתבוא ותחזיר להם את העטרה שאבדה להם.
הרמב"ם בהלכות משיח במורה נבוכים, אמר בעניין זה כך: שום אירוע מן החוץ לא יסלק את הרעה שבמציאות האנושית: למען יתקים "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" כי הרע איננו רע מן השמים שנס יסלקו, כי הרע נבע מסכלות האדם שאיננו מכיר את ה'.
בשב ואל תעשה אין גאולה לישראל, רק בהכרת אמת זו נצליח להגיע לגאולה הנכספת. כל שעל האדם לדעת ולהכיר את האלוהים שינחהו להגיע אל הגאולה. לא בכדי האיסלאם "שמלומדיו" למדו מחכמי ישראל בארץ ח'יבר שעתיד לבוא המשיח באחרית הימים, תרגמו זאת בסכלות לדבר שִׁטְחִי בקראם ליום שיבוא "יום אל קיאמה" כלומר "יום תחית המתים" וזה רק למאמינים בנביאם ו"מתו כשוהדאא" (זה שהיד ברבים בערבית) שלקחו זאת מהמושג ביהדות למות על קידוש השם. לא בכדי יש סמיכות של פרשת נשא לחג השבועות, המזכיר לנו את "הַגְּאֻלָּה" אליה נכספה נעמי ורות המואביה. ועוד דבר חשוב ביותר הרצון להסתפח לעם ישראל על-ידי גיור, ולהיות בן או בת לעם שדתו היא דת משה וישראל.
ולתקן את הכינוי המוטעה "הדת היהודית", כי כאמור נקראנו "יהודים" כי הגרנו לארצות נכר מממלכת "יהודה" שנכבשה על-ידי זרים והממלכה חרבה. מתברר כי המקורות שלנו לא זנחו את הכינוי של דת עם ישראל כאשר באים לקדש בני זוג אומרים בעת החפה והקדושין שהיא מקוימת לפי דת משה וישראל, ולא לפי "הדת היהודית" וכך אומר החתן לכלה: "הרי את מקדשת לי כדת משה וישראל. השימוש בביטוי "יהודי" בעיני האיסלאם והבדווים (הנקראים עָרָב ביחיד וְעָרָבִים ברבים) שמקורם מן המדבר שם נדדו והתיישבו מנצלים לרעה את השיבוש שנוצר במקום דת משה וישראל ולא כדת ה"יהודים".
הטענה שהיהדות היא "דת" ולא "לאום" כמו "נוצרי" או "מוסלמי בני לאומים שונים הייתה של המופתי בשעתו לכפור בקיום עם יהודי. לא בכדי לא נמצא זכר ליהודי כדת החמישה חמשי תורה.
לָכֵן כֹּל שֶׁנּוֹתַר לְדַיֵּק וְלזְכּוֹר וְאֶת לְאֻמִּיוֹתוֹ שֶל עַמֶּנוּ לִשְׁמוֹר
כִּי אֶל הַשּׁוֹרָשִׁים יֵשׁ לַחֲזוֹר וּלהוֹכִיחַ כִּי לָעַמִּים אָנוּ הָאוֹר
שֶׁיֵהֵא שַׁעַר הַתְּשׁוּבָה פָּתוּחַ וְכִי הַתְּשׁוּבָה לֹא נֶעֱשֵׂית בְכֹחַ
נוּכַל לְהִתְהַדֵּר וְנוּכֶל לָשׂוּחַ שֶׁיִּתְהַוֶּה לְיִשְׂרָאֵל מָקוֹם בָּטוּחַ
וְנֵדַע לִחְיוֹת יַחַד כָאן בְּאַהֲבָה וּבְאֹרֶךְ רוּחַ
וְנוֹדֶה וְנֹאַמר לְעַצְמֶנוּ אַשְׁרֵנוּ וְטוֹב לָנוּ בְחִלּוּקֵי דֵּעוֹת בֵּינֶינוּ
נְקַבֵּל בְּחדְוָה מוּסָר תוֹרָתֶנוּ וְחֶסֶד נַעֲשֶׂה עִם הַגֶּר בְּתוֹכֶנוּ
כִּי כָּכָה מְצַוָה עֲלֶינוּ הַתּוֹרָה נַצְלִיחַ בְּלֶכְתֵּנוּ בַּדֶּרֶךְ לְאוֹרָהּ
כַּךְ יִגְבַר וְיִתְגַבֵּר כּוֹחוֹ וְחֵילוֹ שֶׁל עָמֶּנוּ הָעוֹמֵד אֵיתָן עַל דִּגְלו
וְיוֹסִיף הֶדְיוֹט חָכָם וְרַב חֶן וְיִתְבָּרַךְ שׁוּב יִשְׂרָאֵל לְוִי וְכֹהֵן
וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל יֹאמַר שׁוּב בָּרּוְך שֶׁמוֹ וְאָמֶן 