בעולם של תדמיות עם ישראל מתחלק בין שני מחנות עיקריים; אלה שעוסקים בגשמיות - בכלכלה, בקידום הטכנולוגיה והמדע, מול אלה שעסוקים ברוחניות ומוצגים כבטלנים מוחלטים בתחומי הגשם והחומר. הראשונים (נקרא להם 'המתקדמים') בונים ומטפחים את המדינה, את הצבא, את הכלכלה ומה שתוסיפו; האחרונים (נכנה אותם 'הבטלנים') עסוקים בספרים שלהם (או שכן או שלא) ולא תורמים דבר לחברה הכללית. אם רק היו מאפשרים לימודי ליבה אפשר היה אולי לשלב אותם בתחומי הגשם והחומר, לשתף אותם בפיתוח המערכות השונות של המדינה, אבל בינתיים הם לא נוטים לשתף פעולה. כאמור, אלה התדמיות והן מטופחות היטב בידי מומחים בתחום.
אבל מעבר לתדמית שהיא בעצם מסכה שמאחוריה יכולה להסתתר אמת מפתיעה, כדאי לנסות לברר מהי אכן האמת. בימים אלו אנחנו חוגגים את חג הסוכות שמוגדר בתפילת החג כ'זמן שמחתנו'. בתורה הוא מכונה 'חג האסיף' (שמות לד): [כב] וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים; וְחַג, הָאָסִיף--תְּקוּפַת, הַשָּׁנָה. (דברים טז) [יג] חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים: בְּאָסְפְּךָ--מִגָּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ. כלומר ברובד הפשט זהו חג שמציין את סיום העונה החקלאית. היבול שעליו עמלו במהלך הקיץ נאסף כעת הביתה ועל כן מצווה התורה לשמוח ככתוב בהמשך: [יד] וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. [טו] שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹג לַה' אֱלֹקֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר ה': כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ.
הנה לנו שני ציוויים עוקבים על אותה שמחה של חג הסוכות, הציווי הראשון נובע משיתוף החלשים יחסית, עַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה בשמחה שלנו והציווי השני נובע מהמודעות כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, שההצלחה וההישגים שלי מקורם בברכת ה'. זה לא פשוט, כי הנטייה הטבעית היא לייחס את ההצלחה ליכולת המדהימה ולכשרון שלי. אלא שחשיבה כזאת כנראה לא תצמיח שמחה אמיתית, היא תזין את האגו ומן הסתם במקביל גם תזין את החרדות מפני כישלון. במלים אחרות, ברובד הפשט השמחה היא מהצלחה גשמית אבל את הרובד הגשמי צריכים לחבר לרוחניות כדי שיתקיים לאורך זמן.
חיבור האורות עם הכלים
ברובד פנימי יותר, היום הכי רוחני שלנו הוא יום הכפורים שבו אנחנו מתדמים למלאכים (ויקרא טז): [ל] כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ. זהו יום השיא בביטוי הרוחניות והקדושה בעם ישראל. אחרי שעברנו את כל החגים מפסח ושבועות דרך ראש השנה וימי התשובה, הגענו אל השיא ביום הכפורים ורק לאחריו אנחנו מוכנים לחגוג את חג הסוכות. ברובד זה סוכות הוא חג האסיף של כל המצוות שזכינו לקיים במהלך השנה שעברה והוא מהווה הכנה לקיום המצוות בשמחה בשנה הבאה. כי כאמור, השמחה נובעת מהקשר שלנו עם ה' יתברך, קשר שמתקיים רובו ככולו דווקא באמצעות מצוות גשמיות ודוקא כאלה שלא טבעי לי להקפיד לקיימן.
כמו למשל לייחס את הצלחתי לישות עליונה ובכך להקטין את עצמי ואת יכולותיי. כנ"ל, זה לא פשוט וגם לא טבעי, אבל זו הדרך להתחבר אל הרוחניות. כי בקיום מצוות מעשיות, באמצעות שימוש בחומר לקיום מצוות, זוכים לחבר את החומר עם הרוח ואז מתעלה החומר ומתעלה האדם שמקיים את המצווה למדרגה רוחנית גבוהה יותר מזו שהיה בה קודם. ואמנם רוח בלי חומר זה לא כלום, זה אפס ואפילו מינוס. אפשר לחשוב הכי טוב בעולם, אבל בלי לעשות טוב - לא יצרתי חיבור אמיתי לרוחניות ולקדושה. בקבלה וחסידות זה נקרא 'אורות דתהו'. רק חיבור של שניהם, רוח עם חומר, משפר משהו בעולם. זה נקרא אורות בכלים. ומה על חומריות המנותקת מרוחניות? האם היא יכולה להתקיים לאורך זמן?
בתורה כתוב בפירוש שהתרכזות בחומר תוך התעלמות מהרוח סופה חורבן. אבל גם מי שעדיין אינם מקבלים את התורה כאמת מוחלטת, די להם להתבונן בתהליכים שעוברת המדינה בחודשים האחרונים, וליתר דיוק בשנים האחרונות, ולנסות להסביר מה קורה כאן. לכל אירוע ולכל תופעה יש הסבר נקודתי שיכול להיות אפילו מספק, אבל ריבוי האירועים והתופעות מלמד על מגמה, על הליכה בנתיב חורבני, ועל כך אנחנו מתריעים כאן כבר כמה שנים. שורש הרע הוא בניתוק המכוון, בעיקר של הדור הצעיר, מהשורשים. לא לומדים תנ"ך ולפיכך לא מבינים מה אנחנו עושים כאן בארץ שאחרים טוענים שהיא שלהם. אבל כמו שכתבנו פה לא פעם מה שהובטחנו על-ידי נביאינו, בקרוב מאוד יקים לנו ה' את סוכת דוד הנופלת ובא לציון גואל.