חודש נובמבר למניינם, שבראשיתו אנו שרויים עכשיו, היה חודש של התנוצצות זוהרי תקומת ישראל בעת החדשה. בנובמבר 1917, בטו"ב במרחשוון ה'תרע"ח, עוד בטרם הוכרז על סיומה של מלחמת העולם הראשונה, בקע כוכב גאולה ראשון בשמי העם היהודי הנרדף והעשוק, המפוזר והמפורד, בדמות הצהרת בלפור. היה זה המסמך ההיסטורי הראשון בתולדותיו של עם ישראל בעת החדשה, שבה מתחייבת אחת המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, אנגליה הגדולה, שגירשה מארץ ישראל 400 שנות שלטון עותמני מנוון, לאפשר הקמת מדינה יהודית (בית לאומי, בלשון ההצהרה) על פני כל שטחה ההיסטורי של מולדתו העתיקה, ארץ ישראל. שש שנים לאחר מכן, בנובמבר 1923, לפני 99 שנה בדיוק, הונח יסוד נוסף לתקומת ישראל בארצו – והפעם במישור האידיאולוגי פרקטי. המנהיג היהודי זאב ז'בוטינסקי, ביטא במונח שהמציא אז (ביום ששי, ה-4 בנובמבר, ממש היום לפני 99 שנה) – את הונח המלווה אותנו עד היום הזה - 'קיר הברזל'. זוהי ההרתעה הישראלית והאימה שמטילה המדינה על האויב הערבי-איסלמי, ומבטאת את החובה הקיומית של העם הושב בציון בהדיפה כוחנית של התוקפנות הערבית. רעיון זה אומץ, תחת מלים אחרות, בידי נשיא ההסתדרות הציונית ונשיא המדינה בהמשך הדרך ד"ר חיים ויצמן, מאבות הצהרת בלפור, שההצהרה, שניסח אחרת את רעיון 'קיר הברזל' ובנימה יותר פרקטית: 'אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף'. ואולם בימים אלה קמים מערערים על ההישג הגדול של ויצמן, לפני 105 שנה, בהשגת ההצהרת בחתימת שר החוץ הבריטי הלורד ג'יימס בלפור. יוצר הסדרה הטלוויזיונית המרתקת, 'המנדט', דני ניסקי, המשודרת בימים אלה בימי חמישי, טוען, כי חיטוט ממושך בארכיונים בריטיים נשכחים, חשף בפניו את הסיבה האמיתית לנכונות הבריטים להיענות לבקשת ד"ר ויצמן. הסוד טמון, לדברי ניסקי, בדברי ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג': "רצינו את עזרת היהודים במלחמת העולם, והגענו למסקנה שהיהודים יכולים להקשות עלינו, או לעזור לנו, מבחינה חומרית, כי יש להם קהילות בעלות השפעה ברחבי העולם, והם עם שמסוכן להסתכסך איתו". לאמור, הבריטים קנו בשמחה את הכזב האנטישמי המרושע שיזמה ממשלת הצאר הרוסי, ושמה 'הפרוטוקולים של זקני ציון', שהיו זיוף אחד גדול שנועד לשכנע, שהעם היהודי הוא זה השולט בעולם כולו. זהו מסמך התעמולה האנטישמי הנחות ביותר, והבריטים, למרות 'נאורותם', האמינו לכזב האנטישמי הזה, שרקחה ב-1903, לפני 119 שנה, המשטרה החשאית של הצאר, האוכרנה, כדי להצדיק את התעמרותה ביהודי רוסיה ולחולל פרעות אנטישמיות בעולם. ניסקי בראיון ל'הארץ': "אתה שומע את מה שהם אמרו זה לזה בסודי סודות, כשאין אף אחד בחדר, וזה מטורף. הם היו מאוד אנטישמיים וראו את היהודים בזילזול, כקבוצת ילידים עם שאיפות לאומיות שאפשר לשחק ברגשות שלה, כמו שהתייחסו לערבים". ולא נחה דעתו של יוצר הסדרה עד שהגדיר את הבריטים באותו ראיון "ממש נאצים", והוסיף: "הבריטים הם שהבעירו מטעמים משלהם את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הם אשמים בכל". זו תמצית המקייאווליזם הפוליטי והציניות המדינית של הבריטים, שמולם עמד העם היושב בציון בזכות תפיסת קיר הברזל, שכוחו יפה לשעתו ולשעתנו.

חזונות האמת

למזלו של עם ישראל, נתפסה הצהרת בלפור בעיני העם היהודי כמהלך היסטורי ראשוני בדרך למימוש חזון שיבת ציון וגאולת ישראל שהבטיחו נביאי ישראל. נכון שלא כל עם ישראל שש על עצם ההצהרה. היהדות החילונית הלא ציונית חששה שבעקבות ההצהרה, יידרשו היהודים על-ידי מדינות העולם לנטוש מקומותיהם ולעלות לארץ ישראל, בניגוד לרצונם. ואילו היהדות החרדית הלא ציונית, טענו שיש בחזון שההצהרה נשאה בכנפיה משום מרידה בגזירת הגלות שהוטלה משמים על עם ישראל, ושאמורה להימשך עד קץ הימים ו/או עד בוא המשיח, מה שיבוא קודם. כך למשל התבטא אחד מגדולי האדמו"רים באותה עת: "רק הקב"ה בכבודו ובעצמו יעלה אתנו לארץ ישראל. לא הבריטים ולא הציונים. הקב"ה הוא שהוציא אותנו לגלות ורק הוא שישיב אותנו לארצנו". רק שיש טעות אחת בתיאור ההיסטורי שבפי האדמו"ר: גם היציאה לגלות, שנעשתה כמובן בגזירת שמים, לא יושמה בידי הקב"ה עצמו, אלא בידי שליחיו: נבוכדנצר שהחריב את הבית הראשון ואספסיינוס הרומי מחריב בית שני. ואם ראינו בעינינו שהקב"ה מימש את גזירת הגלות באמצעות שליחים, למה שלא נאמין שהוא ולא אחר הטיל על שלוחיו עלי אדמות לפני כמאה שנה, הבריטים והציונות, לקיים את חזונות האמת של נביאי ישראל? אבל היו לא מעטים בציבור שומרי המצוות, שראו בהצהרה הבריטית בנובמבר 1917, משום אתחלתא דגאולה ממש. הרב קוק, שאף תרם תרומה ממשית ממקום מושבו בשווייץ להשגת ההצהרה (אף שלא היה מודע למניעים הנסתרים שמאחוריה, שנחשפו רק עכשיו), לא היה בודד. בעל החפץ חיים, למשל, הגיב בשמחה על מתן ההצהרה. בספר 'שיחות החפץ חיים' (חלק ג' של 'כל כתבי הח"ח', עמ' קכ"ו-קכ"ז), מתועדת התייחסותו: "בשעה שממשלת אנגליה הציעה את הדקלרציה הבלפורית, היה החפץ חיים שמח מאוד בזה, והיה אומר כי רואה בזה אתערותא דלעילא בעניין הגאולה, ודבר אז דברי אור החיים הקדוש בעניין 'וקם שבט מישראל'". והאדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' כתב באגרת לחתנו ר' יצחק מאיר לוין, שההצהרה "היא בשורה משמחת לב". לימים כתב חתנו הרי"מ לוין, שההצהרה הבריטית היא "רמז מאת ההשגחה העליונה לפקוד את ארצנו הקדושה". נובמבר הוא גם החודש בו 'המציא', כאמור, ז'בוטינסקי את תורת 'קיר הברזל'. עניין זה ראוי לדיון מיוחד, ונזכירו רק בראשי פרקים, לרגל מלאות 99 שנה להיוולדו, ב-4 בנובמבר 1923. לא צריך להיות ז'בוטינסקאי כדי לאמץ את תפיסת קיר הברזל, שאותה אימצה הציונות כולה על כל גווניה הפוליטיים, חלקה אפילו מבלי להודות בכך. ז'בוטינסקי ציין כי למרות היותו שוחר שלום, הוא מודע לכך שלא תמיד אפשר להגיע אל השלום בדרכי שלום, מחמת היעדר נכונות ערבית בכל המזרח התיכון, לקבל את הציונות, וההבנה שמצב זה של אי-השלמה ערבית יימשך עוד זמן רב. לפיכך אין מנוס מללכת בדרך של עידודה ופיתוחה של ההתיישבות היהודית, בניגוד לרצונם של הערבים, תחת מטריית הגנה שלא בלתי תלויה בהם. ומכאן לעיקר טענתו של בעל קיר הברזל: הסכם שלום אפשרי רק כשיבינו הערבים שאין ולא יהיה שום סיכוי לפתרון בעיית היהודים בארץ, באמצעות אלימות ומלחמות. לשם הגעה ליעד הזה חייבים היהודים בארץ ישראל לכונן את קיר הברזל. רק קיר ברזל יעצור את רצחנותם. הריאליה ההיסטורית ב-99 השנים האחרונות, דרך מלחמות המגן למיניהן ועד להסכמי אברהם, הוכיחו שהגאון היהודי הזה צדק. ועוד איך. שני אירועים פורצי דרך במהלך הגאולי של עם ישראל, אירעו בנובמבר הגדול, הוא החודש שפרץ בשנים 1917 ו-1923 את הדרך לעבר ה' באייר תש"ח, יום כינונה של המדינה היהודית, היא תשתית קיומה של גאולת ישראל בימינו ולעינינו.