לאחרונה נשמעות דעות, שהולכות ומתגברות, על חוסר אינטלקטואליזציה בצבא, שאחד מביטוייה הוא חזרה על אותן טעויות. נשמעות גם טענות שהכשרה קצרה מידי וקידום מהיר מידי לא מאפשרים להגיע לרמה מקצועית גבוהה של ביצוע. ד"ר אל"מ ולד ז"ל הוא הראשון שיצא מתוך הצבא בקריאה לאינטלקטואליזציה של צמרת הצבא, וכוונתו היתה לא רכישת תארים, אלא רכישת תפיסת עולם בה לא הכול ברור ומובן ויש מקום לשאלות.
כאחד ששירת שנים רבות במילואים וגם נתקל בקצינים בכירים ולעיתים לתקופה ארוכה, אני חייב לציין שלא נתקלתי באינטלקטואל ובמקרים בודדים (על חצי כף יד) נתקלתי באינטליגנט! בעל שכל ישר ובריא ובעל יכולת להטיל ספק.
בהקשר זה אני נזכר בחברי, בחור בן 35 ששרת כרב סרן ב"כומתות הירוקות" בצבא ארה"ב. קצין זה משרת בשכר צבאי 3 חודשים בשנה ולאורך כל השנה צריך לעבור ולהיבחן על כמות עצומה של חומר לימוד צבאי, עדכונים בתורות לחימה, ציוד חדש ונהלים חדשים. כמו כן הוא משתתף בתרגילים צבאיים וחייב לשמור על כושר גופני גבוה. אותו קצין מי"ל עובד כמנהל שיווק 9 חודשים בשנה.
כמו כן אני נזכר בד"ר דוליטל, לא רופא החיות, אלא ד"ר להנדסה אווירונאוטית, מפקד הטייסת הנועז במלחמת העולם השנייה, שתכנן וביצע את ההתקפה הבלתי תאומן על טוקיו עם מטוסי B-25 שהמריאו מנושאת מטוסים, ונחתו בסין ארבעה חודשים אחרי ההתקפה בנמל הפנינים.
עם יד על הלב, כמה ד"ר (לא לרפואה) אתם מכירים מבין קציני הצבא הבכירים. כמה קצינים בכירים אתם מכירים שלמדו לימודים אקדמיים בתחומי הצבא? כמה קצינים אתם מכירים שקראו את ספרו של עמנואל ולד "קללת הכלים השבורים" כמה קצינים אתם מכירים שקראו את החומר החסוי של עמנואל ולד?
אך אליה וקוץ בה: מי שרוצה אינטלקטואליזציה בצבא, צריך תחילה לחפשה באקדמיה. ופה הבעיה הגדולה. אני שומע קבוע של הרצאות של המרכז לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, קורא את פרסומי מרכז באס"א בבר-אילן ומרכז יפה בתל אביב, התשתית האינטלקטואלית של אנשי הצבא.
התברר לי שכל החוקרים, שסמוכים על שולחן שלטון זה או אחר לצורך תקציבי מחקר ומידע, מתיישרים מיד עם כיוון התקציבים והמידע, שממנו נכתבים מחקרים ומפורסמים מאמרים. וזה בדיוק להיפך מאינטלקטואליזציה - אינטלקטואל הוא אדם בעל חשיבה חופשית, שלא תלויה במשכורתו.
דוגמה בוטה של ההתיישרות עם הקו המזרים את תקציבי המחקר והמידע, היה לפני גירוש יהודי חבל עזה. סדרה של חברי המוסד לביטחון לאומי בחיפה, כולם כאחד קלעו את החץ וסביבו סימנו את המטרה של גירוש יהודי חבל עזה. כל אחד והרצאתו, כל אחד וכיוון מחקרו, אך כולם כאחד סיימו במסקנה, שלא תמיד היה ברור איך הגיעו אליה האקדמאים הנכבדים מרמת דוקטור וצפונה, "ולכן צריך לפנות את תושבי גוש קטיף".
בשנת 1989 יצאה חוברת של מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים ושמה:"יהודה שומרון ועזה - דרכים להסדר שלום" ובין החלופות המוצעות אין חלופת הטרנספר. כלומר ישבו אינטלקטואלים, לכאורה, ובחנו את כל האפשרויות, שנזרקו ע"י חברי כנסת וממשלה, מספקי הכספים למחקר, ואף לא אחד כתב ולו מילה על טרנספר. אינטלקטואל אמיתי, היה חייב להכניס את האופציה של טרנספר ואולי לשלול אותה בטיעונים כאלו או אחרים, אך לא להעלותה כאופציה ולו גם הזויה, הוא מהלך אנטי אינטלקטואלי בעליל. קיימות בוודאי עשרות ומאות דוגמאות למאמרים ומחקרים המבוססים על חשיבה מוזמנת.
לפני שנים רבות לימדתי פיזיקה בבית ספר תיכון. בשיעור הראשון הבהרתי לתלמידים את כללי המשחק: מותר לאכול בשיעור, מותר לצאת ולהיכנס וחובה לעשות שיעורים, גם עם לסבתא היתה בת מצווה או אמא חולה (לצורך כך הייתי זמין בשעות הערב לכל תלמיד שהתקשה ללא כל קשר לסיבה).
גולת הכותרת בכללי המשחק היתה "מה זו השאלה המטומטמת הזו?" אמרתי לתלמידים שתמיד יש מישהו ששואל שאלה "טיפשית" שמרבית התלמידים היו רוצים לשאול אותה אך מתביישים מפני חכמי הכיתה פן יגיבו: "מה זו השאלה המטומטמת הזו?" הסברתי לתלמידים שיש פה שני אספקטים: האחד דרך ארץ והשני החשוב לא פחות הוא פיתוח חופש המחשבה. מי שעובר על סעיף זה בכללי המשחק פשוט יאלץ לחפש מורה אחר.
נראה שבחוסר האינטלקטואליות, חוסר הסקרנות וחוסר חופש המחשבה לא אשם הצבא אלא מערכת החינוך היסודי, ביניים, תיכון, אוניברסיטה ולבסוף גם הצבא. הצבא זהו המקום הראשון ואולי בין הבודדים, שחוסר האינטליגנציה והאינטלקט עולה בחיי אדם.