קשה להאמין שהנשיא היוצא של בית המשפט העליון, אהרן ברק, עומד מאחורי השמועות העקשניות, שלפיהן אם יפנו אליו - הוא יהיה מוכן לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית לחקירת מלחמת לבנון השנייה.
הרי ברק מבחין היטב, שוועדת וינוגרד - לטוב או לרע - היא, למעשה, כבר עניין מוגמר הממתין להחלטת הממשלה בישיבתה הקרובה.
והרי לא יעלה על הדעת שהוא, ברק, ינסה להשפיע על החלטת הממשלה, או שייתן ידו לחתירה תחת הלגיטימיות של ועדה, שנשיא בית משפט מחוזי בדמותו של השופט בדימוס אליהו וינוגרד עומד בראשה.
ובכלל, הרי לא יעלה על הדעת שאדם ינדב עצמו, או שיידחף, לתפקיד שיפוטי בעניין מוגדר ומסויים, שכן הדבר מנוגד למנטרה הקרוייה "עקרונות היסוד של השיטה".
כך או כך, כיוון שמועמדותו של אהרן ברק לכהן בוועדת חקירה ממלכתית מעסיקה את הציבור, ראוי לספר כאן על מקצת התנהלותו של ברק בוועדת החקירה של הטבח בסברה ושתילה (ועדת כאהן), שהוא, ברק, היה אחד מחבריה ולמעשה האיש הדומיננטי בה.
לפני שנים אחדות פירסמתי את הספר "צדק של פלנגות"
[קישור], העוסק בניתוח עבודתה של ועדת כאהן.
השורה התחתונה של הספר:
השופט אהרן ברק - שהיה אחד מחברי ועדת החקירה (והדומיננטי שבהם) - עשה עבודתו בוועדה תוך ניגוד אינטרסים ומשוא פנים חמור ביותר.
כתוצאה ממשוא הפנים של השופט ברק שובשה עבודת הוועדה לחלוטין, ונגרם עיוות דין ועוול קשה לאנשים שנפגעו על ידה.
התוצאה בעקבות ניגוד האינטרסים ומשוא הפנים של השופט ברק - וכמובן בעקבות השיבוש, עיוות הדין והעוול - הינה שדוח הוועדה, מסקנותיה והמלצותיה פסולים מכל וכל.
ניגוד האינטרסים החמור ביותר של השופט ברק באותה פרשה היה כלפי היועץ המשפטי לממשלה דאז - חבר אישי וקרוב של ברק מזה עשרות שנים - פרופ' יצחק זמיר.
יצחק זמיר השתתף בישיבת הממשלה שבה נדונה כניסת הפלנגות הנוצריות למחנות סברה ושתילה - ישיבה שבה השר דוד לוי השמיע אזהרות מפני סכנת טבח, והרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) דיבר מפורשות על כך שהפלנגות משחיזים את סכיניהם.
אלא שהיועץ המשפטי, יצחק זמיר, לא השמיע הגה נוכח אזהרותיו של השר לוי ונוכח דבריו של הרמטכ"ל על השחזת הסכינים.
יצחק זמיר מעל קשות בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, ושתיקתו ברגע המכריע היתה בניגוד משווע למתחייב מתפקידו - על-פי הקריטריונים שהוא עצמו קבע.
הימנעותו של זמיר מלהזהיר - בזמן אמת - את קברניטי המדינה והצבא, שהאחריות על מעשי הפלנגות הנוצריות בתוך המחנות, היא אחריותם (של הקברניטים) - הימנעות זו של זמיר תרמה באופן מכריע לכך שהממשלה לא הורתה מיד על ביטול כניסת הפלנגות למחנות.
הרי ברור הדבר כשמש, שאילו מילא זמיר את תפקידו והזהיר את הממשלה, שהאחריות למעשי הפלנגות בתוך המחנות היא של צה"ל, היו השרים ומפקדי צה"ל נבהלים - ממש כך - מההחלטה של עצמם, ומורים מיד לבטל פעולת הפלנגות בתוך המחנות.
אבל היועץ המשפטי זמיר - שהגדיר את תפקידי היועץ המשפטי לממשלה ככלב שמירה על פעולות הממשלה - רבץ לו ככלב מנומנם ליד שולחן הממשלה ולא השמיע הגה.
אחריותו של זמיר לאשר אירע היא אחריות כוללת וחמורה, והיא ממש זועקת לשמים. די אם נציין בהקשר זה, שאחד היועצים המשפטיים לממשלה שקדמו לזמיר פירסם באותם ימים מאמר פומבי שבו קבע שהוא, זמיר, נושא באחריות הכוללת הזו.
אלא שוועדת כאהן - וברק הדומיננטי בתוכה - פשוט העלימה את יצחק זמיר מהפרשה ומהדוח. הוועדה לא דנה באחריותו ואפילו לא התייחסה לקיומו.
הוועדה ניתחה וחקרה ארוכות את אותה ישיבה מכרעת של הממשלה, שבה נדונה כניסת הפלנגות למחנות, ואף נקבה בשמות המשתתפים באותה ישיבה, אך נמנעה מאיזכור כלשהו של העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה השתתף בה אף הוא.
כבר אמרתי פעם: אם אתה חבר של אהרן ברק - אתה מסודר.
יצחק זמיר נותר איפוא יבש לחלוטין, וזאת בניגוד משווע לכל מה שהתחייב מבחינה עובדתית ומשפטית, והכל - בזכות החברות ההדוקה שלו עם ברק.
בעקבות פירסום הספר פגש אותי העיתונאי תום שגב (הארץ) - ביוזמתו הוא - לשיחת ריאיון, וכמו כן שוחחנו פעמים אחדות בטלפון.
תום שגב, שהוא כידוע גם דוקטור להיסטוריה, ציין בפני שהטענות בספר משכנעות ומוצקות וכי הוא מתקשה למצוא בהן פירכה כלשהי.
תום שגב ציין בפני, שלאור האמור בספר ברור שוועדת כאהן אכן גרמה עוול לכמה אישים מרכזיים בהנהגת הצבא והמדינה - בהם לשר הביטחון דאז אריאל שרון, שנאלץ להתפטר מתפקידו בעקבות המלצות הוועדה.
ובהקשר זה חשוב לציין, כי מי שמכיר את תום שגב יודע שניתן להאשימו בכל - פרט לדבר אחד: שהוא נמנה עם חוג אוהדיו של אריאל שרון (אגב, בשיחה עימי הסביר לי תום שגב, שאחת ממטרות רצונו לראות אותי היתה לוודא, שגם אני עצמי אינני נמנה עם מעריציו של שרון, ושאין המדובר בספר מטעם).
אבל תום שגב לא הסתפק באמור בספר: בעקבות השיחה עימי הוא ערך בדיקה אישית בפרוטוקולים המצהיבים של ישיבות הממשלה - כדי לוודא באופן אישי, שיצחק זמיר אכן השתתף באותה ישיבה מכרעת של הממשלה, ולא נעדר ממנה במקרה.
לאחר כל אלה ביקש ממני תום שגב עותק נוסף של הספר, ונימק זאת ברצונו להגיש הספר לברק ולזמיר ולבקש תגובתם להאשמות החמורות כלפיהם.
כעבור יומיים שלושה התקשר אלי תום שגב טלפונית - כולו רותח מזעם - וסיפר שברק וזמיר כאחד מתחמקים ומסרבים להגיב, וזאת בתירוץ המפוקפק, שכל תגובה מצידם עלולה להחשב כהתערבות פוליטית במערכת הבחירות שהיתה אז בפתח (שרון היה אז מועמד לראשות הממשלה).
מיותר לציין שהבחירות הנ"ל כבר חלפו עברו להן, ומאז התקיימו עוד שתיים או שלוש מערכות בחירות, ותגובה - אין.
הנה כי כן:
מבלי להביע דעה על הצורך בוועדת חקירה ממלכתית - ראוי לצקת דלי מים קרים על ראשי הנלהבים והדוחפים לוועדת חקירה ממלכתית בראשות אהרן ברק.
