החלום הרטוב של פוליטיקאים רבים הוא לשלוט לנהל ולעשות הכול בלי לשאת באחריות למעשיהם. בשקט בשקט בלי שאף אחד התכוון וחוקק, צמח לו גוף בעל עוצמה אדירה, חסר הגדרה משפטית, המשפיע על כל ההחלטות החשובות בניהול המדינה ולמעשה לא נושא בשום אחריות.
גוף זה, העומד בראשו הוא למעשה התובע הראשי של מדינת ישראל, על כל תביעה שהוא מגיש מצוינות המילים "מדינת ישראל נגד .....". התובע הוא גם הפרקליט המייצג את כל משרדי הממשלה כאשר "פלוני אלמוני הוא נגד מדינת ישראל", והוא גם המייעץ לממשלת ישראל ולכל שריה.
עודף סמכויות זה אינו מעורר רק בעיה של שליטה וניהול אלא של ניגוד עניינים ממש. נניח שממשלת ישראל מעוניינת לבצע מהלך כלכלי מסוים, ונניח שליועץ יש אינטרס שמהלך זה לא יצא לפועל, הנחה סבירה. היועץ יכול להודיע שלדעתו מהלך זה מנוגד לחוק מכל סיבה שהיא. מרגע זה אין סיכוי שההחלטה תוכל להיבחן כיוון שגם אם יביא שר בממשלה חוות דעת מנומקת שהמהלך חוקי למהדרין, והממשלה תרצה לבצע את המהלך לא יהיה מי שיגן עליה.
יתרה מזו כל מי שיעז לפעול בניגוד לדעתו של היועץ עלול למצוא את עצמו עומד לתביעה שעליה יחליט כמובן לא אחר מאשר היועץ המשפטי, וכאשר השר ירצה להגן על עצמו או על החלטות משרדו הוא כמובן יזדקק פעם נוספת ללא אחר מאשר היועץ המשפטי.
עם החלטתו של היועץ, כמובן, קשה להתווכח כיוון שכדי לסתור אותה בבג"צ צריך להוכיח שהיא ניתנה בחוסר סבירות קיצוני. שליטה אדירה זו לא מסתכמת רק בדברים שמגיעים לשולחנו של היועץ המשפטי מהממשלה. למעשה היועץ שולט על-ידי שלוחיו בכל משרדי הממשלה. בכל משרד ממשלתי ישנו יועץ משפטי שאינו כפוף לשר במשרדו אלא ליועץ המשפטי לממשלה. כל יועץ משפטי יודע להיכן נושבת הרוח במשרד הראשי וכשיש לו ספק, הוא פשוט מתקשר ומברר.
כך למעשה כל תוכנית ממשלתית של כל משרד מגיעה מהר מאוד לשולחנו של היועץ המשפטי, והוא מסוגל לטרפד אותה עוד בתחילת דרכה על-ידי היועץ המשפטי של המשרד, שבדר"כ לא יסתכן לתת חוות דעת שלא תזכה לאישורו של היועץ המשפטי של הממשלה. היועץ המשפטי שולט אפוא בכל החלטות הממשלה ושריה, מבלי שיש לו אחריות כלשהי על תוצאות החלטותיו. למעשה מדינת ישראל הפכה במובן זה משועבדת כולה להחלטותיו של אדם אחד שכלל לא נבחר על-ידי הציבור.
מה ניתן לעשות?
ראשית' יש להגדיר בחוק את סמכויותיו של היועץ. את היועץ צריכה לבחור הממשלה, והוא אמור לייעץ לה ולייצג אותה בפני גורמים חיצוניים כמו בית המשפט וכד'. במקביל יש לחוקק חוק שבו תבחר הכנסת את התובע הכללי ואת פרקליט המדינה. תפקידם של אלו יהיה לייצג את מדינת ישראל על-פי החוקים שנחקקו על-ידי הכנסת והם יהיו למעשה גוף הפועל בנפרד מהממשלה.
בהתאם, כל שר ימנה יועץ משפטי שלא יהיה כפוף ליועץ המשפטי לממשלה אלא לשר הממנה. האחריות להחלטות תהיה של הממשלה או של השר בהתאם לעניין. כל החלטה תוכל להיבחן על-ידי התובע הכללי שיוכל לפעול כנגדה במידה ולדעתו היא חורגת מחוקי המדינה ותצטרך לזכות להגנתו של פרקליט המדינה. כיוון שכל גוף הוא עצמאי ונבחר באופן עצמאי, תצטמצם השפעת הייעוץ המשפטי רק לאותם מקרים שבהם יש באמת עברה על החוק, ולא גחמה של יועץ זה או אחר.
חלוקת הסמכויות המוצעת היא הכרחית גם בלי השחיקה ההולכת וגוברת באמון שרוכש הציבור למערכות המשפט בארץ. התנהלותם של היועץ הנוכחי והיועצים הקודמים לו מאז אהרן ברק, שתזמנו חקירות כנגד אנשים שלא מצאו חן בעיניהם על-מנת שלא יקבלו תפקיד, שהפעילו קריטריונים מיוחדים ומפלים כנגד צבורים שונים ובקיצור לדעת רבים ניצלו את תפקידם כדי לקדם את מטרותיהם, עברה פלילית מהסוג שהם אוהבים לתקוף בה אנשי ציבור - התנהלות זו מחייבת את חלוקת הסמכויות והתפקידים בין היועץ התובע והפרקליט באופן דחוף, ויפה שעה אחת קודם.
