התפיסה של שוחרי טובתה של ירושלים בכל הקשור בסביבה היא, למרבה הפלא, הפוכה מן התפיסה הלאומית אשר באה לידי ביטוי במעשים, או במחדלים, של הממשלה. הממשלה, נכון יותר הפוליטיקאים שבה, לא רוצים לראות מעבר לאפם, אלא אם כןזה ממש מאחורי הגב.כלומר אם אני משקיע זה חייב להניב פירות כול עוד אני בשלטון ולא בעתיד הרחוק, כאשר הדיבידנד ייזקף לפוליטיקאי אחר.
בדיוק בקצה השני נמצאת הנהגה חדלת מעשים בירושלים ולה יש גם שותפים: בוני ערים,אדריכלים, עיתונאים, שוחרי סביבה, חוזים בהקיץ, חולמים בלילה, כולם בעלי כוונות טובות, רובם חיים מחוץ לעיר. כאן התפיסה,כאמור, היא הפוכה. המחשבה נתונה לעתיד, לתכנון לטווח ארוך. לדוגמה הסוגיה של בנייה במערב הבירה. אני אגב מצדד במתנגדים. לעומת זאת אני מאוד תומך בהוספת נתיב לכביש מס' 1, דרך המלך לירושלים שהיא חנוקה. בסוגיה זאת לא אתפלא אם אלי בן ארי מ"עמותת אדם טבע ודין" לא ימליץ על מעבר לשיירות גמלים במעלה ירושלים. גמלים לא צורכים דלק,לא מזהמים והתעבורה בהם זולה. זאת עד שתשוקם המסילה החיג'אזית בעוד שלושים שנה.
כל שוחרי ודורשי טובתנו הירושלמים, שוכחים דבר מרכזי אחת והוא שבירושלים חיים אנשים, והם לא חיים רק על בסיס תכנונים לטווח רחוק, בוועדות, בוועדות משנה ובתת וועדות משנה. אלא מה שקורה כאן ועכשיו.וכאן ועכשיו,ירושלים היא עיר שרצוי לעוף ממנה. זאת חרף היותה עיר יפהפייה משופעת בשכיות חמדה ומבורכת במזג אוויר נעים. כאשר יקימו את הפרויקט במערב העיר, או בכול מקום אחר, לא יהיה צורך בו, כי עד אז שארית האוכלוסיה האקטיבית והיוצרת תברח מכאן.
זכור לי שכאשר באנו לירושלים בראשית השבעים ויכולנו לבחור בין דירה בקטמון הישנה, שבה אני מתגורר עד היום, לבין שכונת "משכנות שאננים" היוקרתית, בחרנו בקטמון הישנה. זאת אף שהיה ברור לנו שתוך זמן לא רב הערך של הדירה ב"משכנות" יהיה כפול או כמעט כפול מזה של הדירה בקטמון הישנה. ואכן זה נכון להיום. אך אני לא מצטער אף רגע בבחירה. "משכנות" הייתה שכונה שתיירים הרבו ומרבים לבקר בה, היו ועדיין יש בה בתי מלאכה של אמנים ואומנים,האבן דומיננטית, ואין כמעט מקום לילדים לשחק בו. ואנו לא רצינו להיות חלק מאטרקציה אלא לחיות בעיר שעברנו אליה בשל אילוצי עבודה. זאת דוגמה. מבין שלוש בנותיי, שתיים עזבו אותה. מבין דיירי הבית 80% מן הדור השני עזבו את העיר.
אין זאת הפעם הראשונה שאני מעלה את ירושלים בראש תסכוליי. ירושלים היא לא נקייה, היא מוזנחת, לא מתחשבים בבריות בביצוע עבודות ציבוריות, פיגומים כתוצאה מבנייה בלתי חוקית מהווים מונומנטים חדשניים במשך שנים ומטרד סביבתי. כבישים צדדים, בין מתוך שחיקה רגילה או שימוש בציוד כבד של בנייה, סדוקים ומתפוררים. הרחובות הראשיים מפוקקים,ואם יש לוויה של אדמו"ר או ביקור אח"ם, שלא לדבר על מצעד גאווה - ירושלים חוזרת למצור. היא הכול, שבירה, אשר יש בה בפועל ובפוטנציה כה הרבה הוד וקסם, לא צריכה להיות. כבר עסקתי באתר זה בנושא ירושלים אך הפעם זה בעצם פתיחה גדולה לגורם אחד פשוט.
הגורם שהפעם אני מבקש להתעכב עליו, הוא יום יומי, שימושי מאוד ולא שייך כלל לפני העיר אלא לקרביה. הכוונה לתחבורה העירונית. זאת לאחר שנתנסיתי באחרונה בנסיעות בתחבורה בתל אביב. התחבורה הציבורית בירושלים היא המוטיבציה החזקה ביותר להשתמש ברכב פרטי.
זאת גם אם הדבר כרוך בחנייה שהיא יקרה, שכן מחיר הטיפול בעצבים ובתסכול במרפאות הוא גבוה יותר. גם בקווים עמוסים צריך לחכות 20 דקות ויותר. האוטובוסים מפויחים בחוץ ומלוכלכים בפנים. את שארית הפרסומות לא טורחים להסיר. התחנות, שפעם היו יפות, דומות לכלובים.
אין בהם מפות של הקווים כפי שמצויות בתחנות בתל אביב.על המחלקה לשיפור פני העיר לא שומעים באחרונה.היא כנראה ירדה למחתרת.
תיירים, אלה שבאים, יכולים רק להעיר על המחדל התחבורתי הזה. הם שוהים מעט זמן ונוסעים הלאה או חוזרים לארצם. התושבים חיים פה. ואני יכול לדמיין לעצמי "חזון" שבעוד שני עשורים כאשר ירושלים תהיה מוצפת תיירים, ענף האירוח יצטרך להביא עובדים מחוץ לעיר, כי מזרח העיר לא תוכל לספק את הביקוש והיהודים יעברו לפריפריה או לערים אחרות.
ואז ייאמרplace to come from: oh ,Jerusalem is a wonderful. בדומה ל"דיסנילאנד" ירושלים תהיה "הולילאנד" לתיירים .תהיה מנהרת הזמן עם שיחזור בית המקדש,ממלכת דוד, מלכות שלמה,המלכה שבא,הכוהנים,הלויים ושאר כלי הקודש לבושים באפודים משובצים אבני חן. בעיר דוד יתהלכו גמלים עטויים משי וארגמן ,בגיחון ישוטו ספינות טעונות ארזי לבנון,ועוד אטרקציות מעל ומתחת לפני הקרקע.בין התיירים יהיו הירוקים,כמובן, ורבים שפעם חיו בירושלים.