שרידי השואה שסייעו בהקמת המדינה ובביסוסה ושיקמו את המשפחות שאתם חלק מהם, הולכים ומפנים את הבמה. זכותם וחובתם של בני הדור השני והשלישי של הניצולים ליטול על עצמם את חריתת התודעה של הפרק המפואר של תקומה- פרק שטרם נכתב.
עכשיו, לאחר שהמדינה נתנה איזה עירוי דם "לקרן הרווחה של ניצולי השואה", ולמשך שנה, ניתן יהיה בקושי לסעוד, לסייע, להזין את הניצולים האומללים שעולמם חשך עליהם עוד לפני שהם יורדים דומה, ניתן לומר שני דברים.
לגבי המדינה: זאת הייתה, הווה ותהיה חובתה לניצולי השואה הזקוקים לחמצן בערוב ימיהם. בראש וראשונה בתוקף היותם אזרחי המדינה ולא פחות מזה כחוב על מה שהם נתנו לה. זה ועוד: מדובר, בין היתר, בכספים אשר ממשלת גרמניה הזרימה לקופתה של ישראל למען הניצולים, ולמענם בלבד והם, תוך סולידאריות מוחלטת, הסכימו בשעתו שחלק נכבד יוקצה גם לעולים אחרים. עד עצם היום הזה העיוותים כלפי הניצולים במדינת היהודים לא תוקנו. היא נמצאת במקום המפוקפק, כנועלת את הרשימה בעולם.
לגבי הדור השני והשלישי של הניצולים. חלקכם, שמזלכם שפר ואתם מסתכלים על הנוף ממגדלי עזריאלי, מגורדי שחקים אחרים, ממתחמי ההייטק המרשימים, מהמשרדים המפוארים של הבנקים, של הבורסה לניירות ערך. אתם, שהגעתם בנחישות, בעמל ובכישרון, לפסגות התעשיה והמשק: אנא מכם, הגיפו מעט את התריסים כדי שהאור לא יסנוור אתכם והציצו החוצה דרך החרכים. אני מבטיח לכם שתראו הרבה. לא רק קדימה אלא גם מאחור.
ניצולי השואה, ובכלל זה הוריכם, באו לכאן כאודים חרוכים, מרצון ולא מאונס, כציונים שעזרו להקים את המדינה, ככורח הקיום של העם במדינה שלו, כמקלט ליהודי באשר הוא. הם סייעו רבות בבניית המשק והכלכלה שמהם גם אתם נהנים ומשגשגים. הם שיקמו את המשפחות שנהרסו בחורבן הגדול, הקימו דור חדש, הדור שלכם. הם דאגו לחינוך שלכם, למיצוי האפשרויות והכישורים שלכם, לתפארת מדינת ישראל. מן הראוי שזה יהיה גם לתפארתכם שלכם ושל אבותיכם.
אני משער שקראתם שמרכז הארגונים של ניצולי השואה היה מתפורר, כתוצאה מהתעללות הממשלה בארגון היציג של הניצולים בישראל, ולולא זריקות "דחף" של וועידת התביעות, גוף זה היה נעלם מן האופק עוד לפני השרידים האחרונים. ועידת התביעות היא זאת שבינתיים מממנת, אומנם במשורה, את הפרויקט של תרומת הניצולים להקמת המדינה ולביסוסה. מלאכת המחקר והתיעוד נעשית ב"יד ושם" ובשיתופה, במסירות אך באטיות, מחוסר אמצעים, ובמתחם בית הפלמ"ח תוקם "יד לגח"ל תרומת הניצולים למלחמת העצמאות". אם אינכם יודעים על כך, הנה פיסת מידע.
אני כותב דברים אלה ברגשות מעורבים. מצד אחד בגאווה, ומאידך במבוכה, בכאב גדול, כאב שאינו מטיח בבנו על שהוא חלילה מתנכר לו אישית. אלא מחשש שהבן, בלהט החיים ובתהפוכות האירועים, אולי נשכחה ממנו מורשתו שלו, הציווי המוסרי, היהודי והלאומי שהוריו העבירו לו. לא רק מ"שם" אלא גם "מכאן". יש מקרב אותם הורים שעדיין נמצאים על במת החיים ועוד מעט יאלמו וייעלמו וייהפכו לסיפור. והם, הוריכם, ושותפיהם למסע המפרך, גם אם ראייתם לקויה, רוצים לקרוא אי אלה קטעים מתוך דפי מעשיהם למען המדינה כחלק מציבור שעשה איתו את הדרך מן הגיהינום לארץ אבות ובנים.
להוגה החברתי הגדול, הפרופסור שמואל אייזנשטאדט, מיוחסת אמירה בקשר לעלייה: "ישראל - אמר אייזנשטאדט - אוהבת עלייה. היא פחות אוהבת עולים". ישראל שמה בראש דאבון ליבה את השואה, אך שכחה את הניצולים. אבל אתם: לכם אסור לשכוח.
מדובר בפרק בהיסטוריה של עם ישראל שעדיין לא נכתב, פרק התקומה, שבה ניצולי השואה - הוריכם, סבֵיכם, תרמו כציבור, ולא רק כיחידים, תרומה אדירה להקמת המדינה, בראש וראשונה במלחמת העצמאות ואחר-כך בתחומים רבים. בכלל זה, לתיעוד ולהנצחה של השואה, להתיישבות, לכלכלה, לישוב ערים נטושות, לתרבות, לאומנות, לחינוך ועוד.
המסר אליכם הוא: אתם בני הדור השני והשלישי צריכים ליטול על עצמכם להוביל את הפרויקט של חלקם של ניצולי השואה בהקמת המדינה והתפתחותה. אפופיאה זו לא זכתה עדיין לביטוי לא במחקר היסטורי, לא בספרי הלימוד ולא ביצירות אמנות. זה לא רק פרק חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל ועם ישראל, אלא פרק מופת בתולדות משפחותיהם של בני הדור השני והשלישי. בעוד 15 שנים, לכול היותר, לא יהיו יותר ניצולי השואה. ואִם הבנות והבנים שלנו רוצים להנחיל, לפחות, מעט נחת להוריהם, או יד לזכרם, עליהם להירתם לפרויקט החשוב הזה גם במעורבותם האישית וגם בהבטחת הבסיס החומרי למימושו. זאת לא רק זכותה של וועידת התביעות לסייע בפרויקט נאצל זה, זאת זכותכם, ובעיקר חובתכם, לפתוח את הלב וגם את הכיס ולאמץ את מפעל החיים של הוריכם כאן בארץ הזאת שלנו.