אשתי החלה עבודה חדשה. אכן, מגיעות ברכות גם לה וגם לחשבון הבנק שלנו. שנינו מעולם לא התנגדנו לתזרים מזומנים, בעיקר כשהוא כלפי פנים. מתוך כוונה לעודד מגמה חיובית זו, גם לא הבעתי שום התנגדות כשאשתי הציעה לחלטר בנוסף לעבודתה. החלטורה של אשתי, זאת יש לדעת, אינה מן הנפוצות.
אי שם, לפני שש שנים לערך, סחפה את המדינה אופנה טלוויזיונית של שעשועוני ידע. בעלי הידע הרימו אל על את מצחם (הגבוה גם ככה) וגרפו קופות נאות. אשתי ידעה לנצל את ההזדמנות, התמודדה בשני חידונים וזיכתה את חשבון הבנק בסכומים מרשימים. וכמו כל אופורטוניסט, לאחר שניצחה את המערכת - היא הצטרפה אליה, והחלה לכתוב שאלות לחידונים אלו. זוהי החלטורה. איני יודע כיצד אתם מדמיינים את תהליך כתיבת השאלות לשעשועוני טלוויזיה, אך אם מישהו מכם מדמיין זאת כמשימה נוצצת המתבצעת עמוק בחדרי התקשורת העויינת, אני מציע לו לקרוא את השורות הבאות.
המשימה עצמה דווקא מגיעה בצורה מבטיחה: הודעת דואר אלקטרוני מופיעה יום אחד, שוטחת את המשימה ואת לוח הזמנים הנקוב. ממש כמו ב"משימה בלתי אפשרית", אלא שבתום קריאת ההודעה היא לא משמידה את עצמה - אלא את הרצון שלי לחיות. תוכן ההודעה הוא הגורם הראשון: מי שמצפה לקבל משימה בסגנון "כתוב שאלות על מה שבא לך, אחי, תזרום עם מה שעולה לך בראש, הכל הולך", עדיף שיצטרף לצוות התסריטאים של "איש משפחה".
במקום זאת, היעדים הם בסגנון "שלוש מאות שאלות על צום גדליה עד יום חמישי". לפעמים יש נושאים מוצלחים יותר, כמו מוזיקה או קולנוע, אבל גם אז החשק עובר די מהר. נכון, בדקות הראשונות יורים מטח של שאלות מתחכמות על הסרטים האהובים עלינו, אבל די מהר נשארים עם מאתיים חמישים שאלות שצריך לכתוב, רובן אמורות להיות ברמה הקלה ביותר האפשרית. באופן תמוה, דווקא השאלות הקשות הן אלו שקלות לכתיבה - בוחרים סצינות איזוטריות מסרטים שאף אחד לא אוהב חוץ מאיתנו, תוקעים שאלה מהגיהנום ומתנקמים בכל מי שלא שילם בקופת הקולנוע עבור הסרט ההזוי של הבמאי האלבני האלמוני.
אבל איך אפשר לצפות מאדם אינטליגנטי לכתוב שאלות כמו "כמה ימים נמשך חנוכה" או "מהו שמו של פסלון האוסקר"? אחרי מאמצים רבים אנחנו מייצרים כמה שאלות, ונשארים עם בור שתחתיתו בעוד מאה וחמישים שאלות. או-אז אנחנו עוברים לשיטת I Spy: כל אחד מאיתנו מסתכל בחדר סביב, ומנסה לייצר שאלה מהדברים אותם הוא רואה: "מי ביים את הסרט 'חלון אחורי'?", "מי שר את 'על הרצפה'" ואפילו "איזו מצווה בשמיני עצרת קשורה במקלדת ובמסך". יש גם מקרים בהם אנחנו זוממים לכתוב שאלות על דברים שלא קיימים ("מהו סרטו השלישי של טולסטוי" או "מה היה תפקידו של עמיר פרץ לאחר כהונתו כשר ביטחון").
אך לכל חלטורה יש גם צד חיובי, חוץ מהמאזן. כאן, הבידור האמיתי שלנו הוא כתיבת התשובות האפשריות. עבור כל שאלה, החידונאי הנחמד דורש מאיתנו תשובה אחת נכונה ושלוש תשובות שגויות. אין דבר מבדר יותר מהמצאת תשובות שגויות במתכוון. שם, הכל הולך: שמות של חברים, בדיחות פרטיות, משחקי מילים מטופשים וקללות מוסוות היטב. תארו לעצמכם שאלה על היפ הופ עברי, שהתשובה הנכונה שלה היא "סאבלימינל והצל"; הרי זה מתבקש שאחת התשובות השגויות תהיה "סאב-מינימל והלץ". מי שייבחר בתשובה זו יכול להיות מי שלא טרח לקרוא את התשובות כמו שצריך (ומגיע לו לטעות), או מי שכל כך נהנה מהבדיחה עד כדי כך שהוא העדיף לטעות מתוך הבעת סימפטיה.
כך או כך, לכל העניין יש גם צד שלילי נוסף - כמו תמיד, ההשתתפות בחידונים האלו אסורה לכותבי השאלות ובני משפחותיהם. כנראה שלא אהיה מיליונר ולא אפצח שום כספת, אבל כשהמתמודד בחידון לא יגיע לפרס הגדול בגלל שאלה שטנית ויקלל את כותב השאלה - לי תהיה נחת מאוד גדולה.
