אנו נמצאים עמוק במלחמת הישרדות קשה וחייבים לנצח בה. בעשרות השנים האחרונות עשינו טעויות רבות. החיפוש האובססיבי שלנו אחר הסדר עם הערבים המקומיים דומה לשיטוט בתוך מבוך מפותל ללא מוצא. יש להפסיק את מצבור הטעויות ולנהל מדיניות חדשה ושונה.
בארץ ישראל יכולה להתקיים רשות שלטונית יציבה אחת בלבד, הנשענת על שני מרחבי ביטחון, מרחב אחד ממזרח לנהר הירדן והשני בכל מדבר סיני עד תעלת סואץ. כך היה ב-30 שנות השלטון הבריטי בארץ ישראל, שנישען על שני מרחבי הביטחון הנ"ל. כל סידור אחר דינו קריסה.
ההחלטה של האומות המאוחדות מ-1947 נבעה מתוך בורות. שני מרחבי הביטחון האמורים נקרעו מארץ ישראל ועל כך הוסיפו חלוקה מעוותת ואנטי מוסרית של פיסת האדמה הזעירה שבין הים לנהר לצורך הקמת כביכול שתי מדינות לשתי אוכלוסיות עוינות. רעיון החלוקה לא יעבוד.
ארץ ישראל היא יחידה גיאופוליטית כלכלית מוצקה אחת ולא ניתנת לחלוקה. הניסיונות לתמרן חלוקה לא יועילו. הקונספציה המקובעת של "שתי מדינות לשני עמים" גוררת את כולנו לשקוע בבוץ של מציאות דמים מטורפת, מתמשכת וחסרת פתרון. גם אם יימצא הסדר, הוא לא יעמוד במבחן הזמן.
הממלכה ההאשמית תקועה כעצם בגרון, מלאכותית, גוף זר ללא היסטוריה
הקמת הממלכה ההאשמית ממזרח לירדן ב-1946 שיבשה את המערך הגיאופוליטי באזור. ממלכה זו תקועה כעצם בגרון, היא מלאכותית, גוף זר ואין לה היסטוריה. ההאשמים הם מיעוט בירדן והפכו למיעוט קטן יותר עקב בריחת המוני ערבים מקומיים ב-1948 מארץ ישראל אל ממזרח לנהר הירדן.
שתי טעויות קריטיות ביצענו בעבר. טעות אחת, כשב-1948, ראינו בחלק ממזרח לירדן שטח "תפוס" ע"י ממלכה האשמית צעירה וניסינו לנהל איתה הסדר, אך היא יצאה למלחמה עם צבאות ערב על-מנת להשמידנו והתוצאות ידועות. ב-1948 אסור היה לנו לחשוש מבריטניה הגדולה. עדיף היה להתעמת עם הבריטים ולהיכשל מאשר לגרור סכסוך עקוב מדם ובלתי פתיר. טעות שנייה, הויתור על סיני, שהיה בשליטתנו לפחות פעמיים.
הערבים המקומיים שבין הים לנהר אינם יכולים להקים ישות מדינית עקב א. הפילוג החברתי. ב. נוכחות היהודים. ג. ניתוקם מהערבים שממזרח לנהר. כמו כן, במסגרת המגבלות שבין הים לנהר, אנו היהודים מתמודדים לשווא לנהל איזושהי מסגרת פוליטית מוסכמת עם הערבים המקומיים.
עשרות שנים שהממלכה ההאשמית מגייסת לצידה את המערב, שורדת על חשבון היהודים והערבים, ואנו, בניגוד גמור להגיון, נותנים יד לכך. בגלל קיום ממלכה זו והתנכרותה הפוליטית לערבים המקומיים, מתגלגל סכסוך יהודי-ערבי עקוב מדם היוצר מציאות נוראה בלתי פתירה.
רעיון שינוי מעמדו של המלך ההאשמי ממעמד של מלך בעל סמכויות למעמד ייצוגי, כדוגמת מעמדה של המלכה באנגליה נראה הזוי וודאי שיידחה על הסף, אך זו דרך אחת לפתור את הסכסוך תוך מתן אזרחות ירדנית לכל הערבים שממערב לירדן כולל אלה שבשלטון ישראל. יש להם תרבות אחת ושפה אחת. אין צורך לפנות ערבים משטח ארץ ישראל. הם יישארו במקומותיהם, אזרחותם תהיה ירדנית. רמת הגולן משמשת חוד חנית לחסימה ולהגנה על המדינה הירדנית מפני זליגה סורית דרומה.
שלטון יהודי בכל ארץ ישראל ושלטון של הערבים המקומיים ממזרח לירדן תוך כינון פדרציה על "שתי גדות לירדן" יחבר את מרחב הביטחון המזרחי לארץ ישראל, יביא לרגיעה בין היהודים לערבים וירחיק איומים חיצוניים פונדמנטליסטיים ואחרים. לטווח רחוק זהו אינטרס של הממלכה ההאשמית, לא פחות מאשר האינטרס של הערבים המקומיים.
יש להביא לעימות ולתפוס את כל סיני ולספחו לארץ ישראל באופן חוקי, רשמי ומוכר
במסירת סיני ישראל איבדה מרחב ביטחון אסטרטגי מן המעלה הראשונה, וקיבלה בתמורה "שלום" שלא שווה את הנייר שעליו נחתם שלום זה. מצרים עוינת אותנו בריש גלי לעין כל. מאז הנסיגה מסיני אנו מנהלים מדיניות של נסיגות כקונספציה חכמה כביכול, מצמצמים את שטחה של ישראל מתוך תקוות שווא ל"שלום" וסופגים שוב ושוב מפלות פוליטיות וצבאיות.
בעתיד, עם נפילת השלטון במצרים לידיהם של "האחים המוסלמים", ונפילה זו עוד תבוא, יש להביא לעימות עם מצרים ולתפוס את כל סיני ולספחו לארץ ישראל באופן חוקי, רשמי ומוכר. סיני שייך לאסיה. מצרים שייכת לאפריקה. כבר כיום יש סיבה להשתלט על סיני עקב שלטונה הרופף של מצרים וכישלונותיה בשליטה על מדבר זה המשמש כר נרחב להברחות נשק, תחמושת, סמים, נשים, עובדים זרים, התמקמות קיני טרור ועוד.
הטענה שבשלום המדומה עם מצרים אין פגיעה ואבידות בנפש היא שגויה. מצרים מעולם לא השתמשה בסיני לפגיעה בישראל. מצרים השתמשה בגורם שלישי כמו בחבל עזה, בערביי עזה ובמבריחים למיניהם, לצורך פעולות איבה נגד ישראל עד עצם היום הזה. ניתוק מצרים מעזה באמצעות שלטון ישראלי על מדבר סיני, כמו שקרה בין 1967 ל-1982, חיבר את ערביי עזה לארץ ישראל, ולולא ה"שלום" המדומה עם מצרים היינו צועדים בדרך לשלום אמיתי עם ערביי עזה בעלי אזרחות ירדנית.
הצמדת מצרים לחבל עזה ולערביי עזה היא בעייתית ובעלת מרכיבים מסוכנים לישראל ולערבים. ריבונות ישראלית על כל סיני מנתקת ומרחיקה את מצרים מחבל עזה, ממוססת ומפוררת את הצביון האלים והטרוריסטי של ערביי עזה, משחררת ומשלבת אותם להתפתחות כלכלית וחברתית. מקומם של ערביי עזה הוא בתוך המערכת הגיאופוליטית של מדינת ישראל תוך ניתוק מוחלט ממצרים. מכאן חשיבותם הענקית של גוש קטיף, ימית, אל עריש, אופירה ויישובי היהודים בסיני שנהרסו.
בכינון פדרציה עם המדינה הערבית שממזרח לירדן יפתרו בעיות כמו הגבולות, ירושלים, "זכות השיבה", הכוחות האיסלאמיים הקיצוניים ייחלשו, תושבי עזה צפופת האוכלוסין, לאורך זמן, יזלגו לתוך סיני שתהיה בריבונות ישראלית חוקית ומוכרת ועוד. במקום השקעות ענק במלחמות נשק, תחמושת, דם והרג רב, נתפנה לעסוק בהתפלת מים להפרחת השממה והמדבריות ובפיתוח כלכלה, תחבורה, תעשיה, חקלאות וטכנולוגיה מודרנית.
"שתי מדינות לשני עמים" בא"י זו סיסמה חסרת אחריות ואנטי מוסרית בעליל
כנראה, לא מקרי הוא שהמערב, מסיבותיו שלו, עודד ודחף להסכמי "שלום" מזויפים עם מצרים וירדן, "היושבות" על שני מרחבי הביטחון האמורים. פוליטיקאים במערב אינם מרחיקי ראות. "שתי מדינות לשני עמים" בארץ ישראל זו סיסמה חסרת אחריות ואנטי מוסרית בעליל. אין לה שום סיכוי להתממש בשטח שבין הים לנהר. גם אם ייחתם הסכם עם הערבים המקומיים הוא לא יעמוד במבחן הזמן. אין דרך לסיים את הסכסוך ללא שינוי במעמד הממלכה ההאשמית, ושליטה מלאה של ישראל על כל סיני. כך גם תיסלל הדרך של ישראל אל תוך העולם המוסלמי. אנו לא שייכים לאירופה.
סילוק ישראל ממרחב הביטחון בסיני וניתוק ישראל ממרחב הביטחון שממזרח לירדן, יוצא מתוך שתי הנחות מוטעות, אחת : המעמד הבכיר של המערב בעולם הוא נתון קבוע. שתיים: בניית אופציה גרעינית כביכול כחלופה לקריעת שני מרחבי הביטחון הנ"ל מארץ ישראל. גם אם תהיה ברשותנו יכולת "המכה השנייה", הישענותנו על אופציה גרעינית היא הזויה ובלתי ישימה. המאבקים הצבאיים בעולם כולו הם בנשק קונבנציונאלי בלבד. לכן מרחבי הביטחון של ארץ ישראל חשובים לאין ערוך.
"שתי גדות לירדן" איננו לקוח מעולם האשליות והחלומות. הוא איננו גחמה דתית או אידיאולוגית או יהודית. יש בו כוח חיוני ומוסרי עליון המעניק יציבות ושלום בר קיימא ליהודים, לערבים ולאזור כולו.
השימוש שעושים אצלנו ב"התחשבות במערב" או ב"השפעת המערב" הוא פאסה, אין לו משמעות. מאז נפילת ברה"מ הקומוניסטית בסוף שנות השמונים, מעמד המערב ירד פלאים. אנו לא זקוקים לכסף מן המערב. התמיכה הכספית והפוליטית מן המערב היא בלוף דמגוגי מרושע שאנו מפמפמים וצורבים בתודעתנו לשווא. בהתאם להסכמים עם המערב אנו מחויבים להשתמש כמעט בכל התמיכה הכספית המתקבלת לצורך רכישת מוצרים בכלל ומוצרים ביטחוניים מן המערב, שהם באיכות ירודה ובמחיר יותר גבוה מן המוצרים האיכותיים שאנו בעצמנו יכולים לייצר ובמחיר זול.
מאז הקמת המדינה השקענו רבות לרצות את המערב בעבור תמיכה פוליטית וכספית. זנחנו את החינוך לדבקות ואמונה בערכי הציונות והיהדות. התוצאה מונחת היום לפנינו. אין מקום לפייסנות ולעייפות. עלינו להכיר במהות העמוקה של הציונות והיהדות ושל נוכחותנו באזור זה של העולם. המערב נוטש ומפקיר אותנו לאיום קיומי מן המזרח. הערבים בישראל שרפו את כל הגשרים. כוחות איסלאמיים קיצוניים עולים. האקדמיות במערב צוברות שנאה מפעפעת כלפינו. האנטישמיות מרימה ראש מכוער ומאיים. אנו מוצגים "אשמים" כביכול בכל הקורה באזור ובעולם. איננו יכולים לסמוך על "הכוח היהודי" בפזורה.
כיום, ישראל חשופה צבאית ופוליטית. אין לה על מי להישען. אין לה מה שמכונה "ידידים". אנו בודדים אנושות גם במרחב המזרח תיכוני וגם בעולם. מאיימים עלינו בריש גלי "במחיקה", "בהשמדה". אין "ידיד" מושיע, ואין "מערב" מושיע. המערב לא איכפת לו מאיתנו. רק אם נשדר עוצמה ישראלית חזקה ותקיפה, המערב יכבד אותנו. ככל שנוותר וניסוג המערב ייטוש אותנו.
ברוב חולשתם, הערבים הדביקו לסכסוך פן דתי. אנו רואים אותו כסכסוך טריטוריאלי. ככל שאנו מוותרים על שטחי שליטה טריטוריאליים, התיאבון הדתי של הערבים גדל. בעיניהם כל אדמת ארץ ישראל היא "הקדש מוסלמי" - וואקף.
אם רוצים אנו לשרוד באזור, אנו חייבים להיפטר מקונספציות ישנות שאבד עליהן הכלח. יש לאמץ תקיפות ונחישות. עלינו להציב בפני הערבים חומת פלדה אדירה, להפסיק לעשות חצאי עבודה. להגיע להכרעות ממשיות, לא לפחד מגינויים בינלאומיים, כי בנפשנו הדבר, קיומנו מונח לפנינו. או שנאמץ לעצמנו מדינת ספארטה או שנושיט גרוננו לשיסוף. אין אופציה אחרת.
נכון, במצב הנורא שנוצר אחרי 60 שנות קיום המדינה, הדברים הנ"ל לא ריאליים, לא הגיוניים, לא מציאותיים ואפילו הזויים. אך אם נשלים ונקבל מצב זה בהכנעה, אנו צפויים לעוד שנים רבות מאד של סכסוכי דמים ללא פתרון.